למי שלא מצוי ברזי כנופיות הקוזקים, הרי אלו הם אשר מוצאם מדרום מזרח רוסיה והקווקז וידועים היו בחמדנותם את רכוש שכניהם, אכזריותם ונפתוליהם. משאך מילאו כיסיהם ומחסניהם בגזל שכניהם נפלו אלו על ברכיהם וביקשו רחמים מחיילי הצאר שבאו להדביר גזלנים רצחנים אלו. מובן הוא כי לעולם לא השיבו מלקוחם משגזלוהו. ניתן להמשיל התנהגות זו לאותו אחד אשר רצח את הוריו בעבור פוליסת הביטוח וכעת מבקש הוא את רחמי בית המשפט בטענה כי הוא יתום.
עוד דוגמא? בבקשה, מה דעתכם על אותו שחקן פוקר אשר בסיבוב הראשון לקח את כל הקופה ונוטש מיד את שולחן המשחק בתרוץ קלוש כלשהו אשר בבירור מצוץ הוא מהאצבע?
וכעת באים אנו לחבורת הקוזקים, כאן ממש אצלנו, הלא הם גילדת שופטי בית המשפט העליון. ראשית נאמר את אשר נשמע כמס שפתים אך לאמיתו של דבר אינו כזה. הרשות השופטת חשובה ממש כפי שחשובות הרשויות המבצעות והמחוקקות. אך בדיוק בכך אנו נכשלים בבואנו לשפוט את מערכת המשפט. כל הרשויות חייבות באיזון כוחות ביניהן ואין האחת רשאית להתנשא על על חברתה ואם אכן קיימת אנומליה מעוותת מסוג זה הרי שפירושה סחף קשה בתקפות הדמוקרטיה הישראלית. מצב אנומלי זה קיים בישראל ובו מערכת החוק, עובדתית, הינה עליונה על שאר מערכות השילטון ומכאן ברי הוא כי בחזקתה נמצאת תקפות השלטון. היוצא מכך הוא כי בישראל קיימת דיקטטורה שיפוטית די-פקטו.
רבות נאמר על "המהפכה החוקתית" של אהרן ברק אך רק מעטים בישראל מודעים לעובדה כי צמד מילים אלו מבטא למעשה את מכבסת המחטף השיפוטי-שילטוני אותו ביצע ברק במשך כ-15 השנים האחרונות. ללא כל ספק גזל ברק את השלטון הישראלי בנוסח הקווקזי. התנהלותו של ברק מראה בבירור כי המחטף השלטוני לא היה אקראי ותוכנן לפרטיו לאורך זמן ובכוונת מכוון. נכון הוא כי ניתן להבין את מניעיו, אך לא לקבלם.
הכנסת, באיוולתם, חולשתם וחוסר כישרונם של חבריה השאירה ואקום, חור שחור במעשה המרכבה השילטוני-חקיקתי ואיפשרו לאותו חמדן תאב כוח ושררה ברק את התרוץ הנוח לגזל השילטון. וכי מה נוח יותר מאשר להופיע כרובין הוד מודרני המגיח מעבישות אולמי המשפט "להציל" את עם ישראל מעצמו? אכן הכנסת פרשה את השטיח האדום לפני ברק בלא שהתכוונה לכך כלל. מה נוח יותר מאשר לשבת מאחורי הקלעים, להניח לרשויות הביצוע והחקיקה להזיע את הפרטים הקטנים בעוד הבוסים האמיתיים אצל כס המשפט מכוונים "מלמעלה" את אותם מריונטות חלולות המרקדות על החוט?
עיקר "שכחנו" האחריות על כל כשלון היא על שאר הרשויות, הזכות לכל כיבוד וכבוד אפשרי היא בידי הרשות השופטת, לאחר הכל הרי האחריות אינה כלל עליהם. כמה מזכירה התנהלותו של ברק את זו של החשמן החמדן, חסר העכבות המוסריות ותאב הכוח רישלייה הצרפתי, גם הוא הסתתר מאחורי הגלימה וגם הוא אהב את משחקי המריונטות, בשליטתו כמובן.
כפי שסופו של כל גנב לתליה, כפי שבסיומו של יום הפשע אינו משתלם והשודד סופו להיתפס (מנטרה זו אינה אקסיומטית בישראל) משום שעם ההצלחה המתמשכת באיסוף הגזל שומט הלה את אמצעי הזהירות המתבקשים ואז הוא נתפס כמובן, כך ממש קרה במקומותינו. אי הנחת והכעס אודות התנהלות בית המשפט העליון הגיעו לרמות גבוהות נוספות מדי שנה בעוד שהשופטים ובראשם ברק היו כה מנותקים מסביבתם עד כי לא חשו כלל בתסיסה המתרחשת סביבם ונגדם. הם היו כה מלאים ונפוחים בהכרת ערך עצמם שלא ספרו את האדם ברחוב, אותו אדם אגב אשר בשם זכויותיו התיימרו ושילמו מס שפתיים לשבת לכס המשפט ומשכך הכיצד יכלו לענות לזכויות האזרח כאשר אותו אזרח היה האחרון לעניינם?
התנהלות זו יכולה להסביר רבים מפסיקות הבג"צ התמוהות, המעידות בבירור על הנתק החמור בין השופטים לציבור. ללא כל ספק רוטציה אשר תחזיר לקרקע המציאות את שופטי העליון לכהונות שיפוט בבתי משפט השלום מדי שבע שנים ולשבע שנים הינה הכרחית וחיונית לנושא זה.
אך בזאת לא די. הקוזק, כדרכו בקודש של כל קוזק נגזל, כעת משמחזיק הוא תאוותו בידו, מתבכיין הוא ומבקש רחמים שמא יוצא מלקוחו מידיו. גם משפרש אהרן ברק אינו יכול זה להודות בטעויותיו ונאחז הוא בקרנות המזבח בעודו מגן ראש וראשון על כשליו שלו זה לא מכבר. גם הטקטיקה במקרה זה היא נכלולית. ברק ומשוכפליו אינם מתיחסים לגופם של רפורמות פרידמן אלא פוצחים במסע הפחדה ומזהירים את הציבור כי הבחירה למעשה הינה בין שחור ללבן, בין שלטון החוק לבין הריסתו המוחלטת. הם לא שמעו וקרוב לוודאי מתעלמים ביודעין מכל גווני האפור שבאמצע.
לשיטתם מעולם לא פעלו בצורה שלילית וכשלונית בעוד שברור למירב אזרחי ישראל כי כך הווה. ברק למשל ממש אינו מבין מדוע הפופולריות של בית המשפט העליון הדרדרה פלאים בזמן כהונתו. אתה מבין זאת ברוך, כך מאיים עלינו הברק, אם יהיו רפורמות במערכת "לא יהיו שופטים בירושלים", אכן פופוליסט מהמעלה הנחותה ביותר. לגישתו, כשלי מערכת המשפט בראשותו מעולם לא ארעו ואינם קיימים. תהליכי משפח בנושאי זכויות אזרח כמו גם בנושאי מדינה וביטחון אשר יצאו תחת ידו אינם מעניינו. ברי הוא מכך כי הערכתו לשומעיו שואפת לאפס וזה מעיד יותר מכל על טיבו המפוקפק של נשיא בית המשפט העליון לשעבר. בידוע הוא כי ידען גדול הוא בנושאי המשפט, אך על שכמותו נאמר "עוד ידען גדול כזה ואבדנו".
ניקח לדוגמא את נושא סבלם של מגורשי גוש קטיף. בידוע הוא כי ללא החלטת בית המשפט העליון אשר בלב רבים לא מוטל הספק כי ניתנה מטעמים פוליטיים צרים ומוטים גרדא, לא היה הגירוש יוצא אל הפועל. בית המשפט נושא משכך באחריות תורמת אדירה לכך שאלפי יהודים טובים הינם פליטים בארצם ורבים הסיכויים שחייהם נחרבו לעד. מאות משפחות רוסקו לרסיסים, הקיטוב בעם עלה למדרגת קרע ומלחמת אזרחים בקירוב. ובית המשפט "הנכבד" בראשותו אז של האזרח ד'היום ברק מה עושה הוא, נדא, כלום, מפיש, זה לא מעניינו.
נכון, גם הפוליטיקאים אשר היו מעורבים בגירוש לא קיבלו מעולם אחריות לעוול הנורא אך שופטינו מחשיבים עצמם לנעלים על פלבי השלטון בעוד שהעובדות מורות כי אינם שונים במאום מנכלוליותם ואפסותם של הפוליטיקאים המושחתים שלנו. האג'נדה הפוליטית המובהקת של שופטי העליון אז הניעה אותם להפעיל את מריונטות השלטון בשירות אותה אג'נדה פוליטית צרה ומשקדח התבשיל המסריח בדמות סבל המגורשים, עליית החמאס והפגזת הנגב המערבי, התעלמו השופטים "הנכבדים" מאחריותם התורמת-המובהקת לכל ההתרחשויות, הצטנפו בלשכותיהם העבשות והיניחו לפוליטיקאים לאכול את התבשיל הקודח אשר נירקח בהשתתפותם.
ארועים אלו מורים כי יש ליצור מנגנון עם בקרה מתאימה אשר יחייב את שופטי בית המשפט העליון הכושלים כגון דא לפנות לעד את כיסאותיהם ומשרותיהם המתגמלות, ללא רחמים והיסוס ממש כפי התנהלות הפסיקה. אם לא ננהג כך הרי שהבאנו על עצמנו ביודעין את אותה מערכת משפט מרכז ארופית משנות השלושים למאה הקודמת ושופטיה משתפי הפעולה עם שילטון קלוקל.
נוהגים אנו להגיש את החשבון לאותם פוליטיקאים, אנשי עסקים, רופאים, עורכי דין ומי לא בעצם אשר כשלו ו/או סרחו. איננו סלחנים ואיננו מוותרים לכשלונותיהם. וראה זה פלא, השופטים הם היוצא מהכלל התמוה. נימוקי המערכת המשפטית לכך ידועים. לגישתם, במידה ויאלץ השופט להתעמת עם טעויותיו הרי שחששו יגבר ויוציא תחת ידיו משפט מוטה ובכך תצא מערכת המשפט מוחלשת.
סליחה? ומה באשר לרופא הצפוי למכת תביעה ענקית במידה ויחתוך בבשר החולה שלא כשורה? מעמדם המיוחד של השופטים מפאת הרגישות הניצרכת בעבודתם הינו מובן וקיימת אף הצדקה לכך, אך אין הצדקה לחסינות מוחלטת בכל תנאי ומצב. כל גוף או אדם המחוסנים מפני ביקורת ומשוחררים מאחריות ללא תלות במעשיהם הינם מועדים להשחתת המידות, יהיו אלו במקורם אפילו מלאכי מרום, בסופו של יום, בהעדר פיקוח יהפכו אלו למתמכרי כוח והשפעה משחיתים.
מקרה אהרן ברק מוכיח. ומשכך חייב המחוקק להשית מנגנון פיקוח וענישה על השופטים ומערכת המשפט אשר יהיה תואמו של מעמדם המיוחד. מדי שבע שנים יעמוד כל שופט לבדיקת עניינו בפני ועדה מעורבת, ציבורית ומשפטית, אשר תחליט באם פלוני שופט כשיר וראוי להמשיך לשרת בכס המשפט.
עד ל"מהפכה החוקתית" של אהרן ברק ידעו שופטי העליון ונשיאיהם לשים על עצמם בלמים ומחסומים ומשכך נזהרו ביותר מלהיכנס לתחומי סמכותם של הרשות המבצעת והמחוקקת. לא עוד. בית המשפט העליון איבד את ראשו ומשכך את הבלמים והאיזונים מקדמת דנא והחל מנהל את עניני המדינה בריש גלי ובזרוע נטויה וגם מעניני מוסר לא טמן ידו. כפי שאנו שמים תקנות ומעצורים על ילדנו הפרוע אשר אינו מסוגל להבדיל עדיין בין טוב לרע עלינו לשים מעצורים על בית המשפט העליון יען כי אינו אחראי ושולט על מעשיו, ומעשיו יעידו.
משכך, רפורמות פרידמן הבאות להגביל את יכולת הפסיקה של העליון בנושאי מדיניות מוסר וביטחון הינן חיוניות לקיומה הדמוקרטי של מדינת ישראל. שופטי העליון מנסים למכור לנו איטריה עבשה בכך שטוענים שרפורמות אלו פועלות נגד הדמוקרטיה בעוד שבדיוק ההפך הוא הנכון. רפורמות פרידמן באות להחזיר לעם ולנציגיו בכנסת את הדמוקרטיה אשר נגזלה מהם לאחר הפוטש המשפטי הברקי העכשווי, אפילו וחקיקתם הינה שיטחית כמאמר הביניש.
לטוב או לרע אלו הם נבחרינו ואנו הריבון להחליט על גורלם לטוב או לרע בקלפי ולא איזה שהוא שופט בעל גלימה אשר נבחר ע"י קליקת סתרים מפוקפקת בעלת מניעים מפוקפקים. אין לסמוך יותר על תום לב השופטים אשר מעייניהם הינם צבירת הון וכוח שיפוטי ופוליטי ומשכך חייב המחוקק, דהיינו הכנסת, ליתן דעתו החקיקתית בנושא.
גם זכות העמידה בבג"צ חייבת לעבור רוויזיה חקיקתית. מחד יש לאפשר לנזקקי סעד משפטי לפנות לבג"צ ולבקש סעד מהרשות השיפוטית העליונה (בתנאי כמובן שהבג"צ עוסק בענייני שפיטה ואינו מכלה את זמנו בעניני מוסר, מדיניות וביטחון). מאידך, זכות העמידה בבג"צ הפכה לכלי קנטרני ולא אמין המאפשר לשרלטנים דורשי טובת עצמם בלבד לזכות ביתרונות אשר אינם מגיעים להם ברגיל.
לדוגמה, בג"צ צה"ל נגד ועדת וינוגרד בנושא חובת יישום האזהרות לנפגעים פוטנציאליים במסקנות הסופיות של הוועדה. צה"ל שימש במקרה זה כלי נכלולי בידי האולמרט לנגח את הוועדה ולחסום את דרכה בפני מסקנות סופיות נגדו. הבג"צ במקרה זה אכל את העוגה והשאירה שלמה כאחד. מצד אחד אישר את זכות העמידה וחייב בכך בעקיפין את הוועדה להודיע כי לא יהיו מסקנות סופיות נגד האולמרט בדוח. מאידך, החלטתו הסופית של הרכב הבג"צ היתה נגד העותר (הוא צה"ל), אך זאת במאוחר מדי ובידיעת שופטי ההרכב כמובן.
משחק פוליטי מגעיל ונכלולי מכל זווית אפשרית של הבג"צ. ברי הוא אם כן כי זכות העמידה חייבת ברוויזיה חקיקתית מתאימה ע"י שר המשפטים והכנסת. ללא ספק בית המשפט העליון נשיאו אך לאחרונה ונשיאתו ד'היום הינם אנשים פוליטיים אשר רמתם המוסרית, עקב היותם פוליטיקאים, אינה נופלת מזו של מקבילם בראשות הממשלה על כל המשתמע מכך. כהוכחה לנאמר, אך זה התבשרנו כי הביניש ניפגשה לפני מספר ימים עם השגריר האמריקני לישראל ריצ'רד ג'ונס לדיון בהשלכות משפטיות שונות, זכות החייבת להיות שמורה בלבדית לדרג הישראלי הפוליטי-מדיני.
ברי הוא כי על הביניש לפסול עצמה מכל נושא שפיטה בנושאים שנדונו באותה פגישה, ברי הוא כמו כן כי הלזו המחשיבה עצמה כפטורה מליתן דין וחשבון לבני התמותה לא תעלה בדעתה לפסול עצמה מכל נושא שהוא. משכך, שוב, חייב שר המשפטים ליזום חקיקה חוסמת בנושא ועל הכנסת לאשרה.
לסיכום, האולמרט הינו ראש הממשלה הכשלוני והמושחת ביותר שקם לעם ישראל מאז כינון עצמאותו בעת החדשה וכל אלו מקורצפי הגב בידי "הצד השלישי האולמרטי" המריעים להחלטת המשטרה בעניין פרשת בל"ל תרגיעו, האולמרט אשם כחטא עצמו עם או בלי המלצות משטרה.
אך בכל רע יש גם טוב, מעשהו הבולט החיובי של האולמרט הינו מינויו של שר המשפטים פרידמן לפני כחצי שנה למשרה זו. נכון הוא כי האולמרט רצה לקלל, אך להוותו יצא מברך. בכוונתו היתה למנות שר משפטים אשר ילך בתלם האולמרטי כמו רבים ונכלוליים מ"חבריו" 'מתוגמלי הצד השלישי'. מאוחר מדי נוכח זה לדעת כי פרידמן מתנהל לפי האג'נדה המשפטית יישרת הדרך שלו עצמו אשר אין בינה ופוליטיקת האולמרט ולו דבר.
מהעבר השני, השבית יושרו הבלתי מעורער של פרידמן את מתפרת התיקים של בית המשפט העליון, האם צפויים אנו לפיטורי יעול במתפרה? איזו אכזבה, שר משפטים שאין נגדו אפילו למראית עין ולו צל של רבב. עלינו להשגיח כי מישאל חשין, ביניש ואהרן ברק לא ייתפקעו מפאת רגיזה עצמונית יתרה. אנו מקווים, כרובו המכריע של עם ישראל, כי ימי האולמרט ספורים אך מאידך, מקווים כי ימי שר המשפטים פרידמן יארכו ככל שידרש כפי התנהלותו החיונית בתלם הנוכחי.
