הגיעה אלי מצגת שירית מדהימה של המשוררת והסופרת מיכל סנונית. הקשר שלי אל האישיות המקסימה הזאת החל עוד בשנות השמונים, עת יצא לאור ספרה :"ציפור הנפש". ספר שנכתב עבור ילדים קטנים וגדולים. בין דפיו הלכתי מוקסמת מדרך הארגון של המחשבות, בתוך מגרות הלב. כל הרגשות התגודדו שמה סביב ציפור הנפש שאיש לא רואה אותה מבחוץ, כי עמוק,עמוק בתוך כל אחד מאיתנו חבויה ציפור נפש אחת שיש לה מגירות לכל הרגשות שלנו. בשנות התשעים נפגשנו להדליק נרות חנוכה בבית-הסופר. כל אחת מאיתנו הדליקה את עיני הקוראים במילות שיריה. לא נדברנו זו עםזו, אך תמיד היתה לי אליה הערכה גדולה שגבלה עד היום הזה בהערצה לסוגי הכתיבה שבחרה להתמודד עמם.
יצא לי להתחכך במיכל סנונית הסופרת ולפגוש דרכה את מיכל סנונית האדם, נסענו יחדיו לפתיחת הסדנא לכתיבה יוצרת ע"ש שושנה מליק בבית-שאן, גם זוהר אביב היתה במפגש זה. הפנינג עם שלוש סופרות ילדים במפגש אחד. ואז גיליתי את התהליך שכל אחת מאיתנו עברה כדי לכתוב ספר. אהבתנו לילדים וכל מה שהם מסמלים עבורנו- היא אהבה ללא גבולות, רחבה כים, אדירה ועצומה כמילים שאינן יודעות להרפות, כי כל מילה היא כוכב נוצץ שנתיבה להגיע אל עיני הילדים ולחזר אחריהם לפתוח ספר, להתאהב בסיפור ולהישאר עם הנאת הקריאה.
זה מה שקרה לי כאשר הגיעה אלי המצגת השירית של מיכל. הרגשתי הזדהות עצומה עם נופי ילדות שאינם עמי פיזית, אך נוכחותם הרוחנית קיימת בתוכי ומלווה את צעדי באשר אלך. הנעימה המלווה של המצגת אדג'יו מתוך סימפוניה מס' 6 של צ'יקובסקי כישפה אותי, לא יכולתי להתנתק מן המילים. הן הפנטו אותי והרגשתי בכימיה הנוצרת. זו פתחה בפני את השער המזמין למילים של ברכה ואור. מילים לוטפות ברכות המפסלת געגועים למחוזות ילדות. המשותף לשתינו היא פרידה פתאומית מהורה אהוב, ככה פתאום הולך מאיתנו איש יקר והוא בעצמו אינו יודע, כי זו העת להיפרד מאוהביו.
געגועיי לאמי הם כגעגועיה לאביה:"וְלֹא מָצָאתִי מָנוֹח /ַוְלֹא מָצָאתִי שַׁלְוָה, / אֵיזֶה לַיְלָה כָּחֹל מִכָּל הַלֵּילוֹת,/לַיְלָה שֶׁאֵין בּוֹ טִפַּת נֶחָמָה". בדרך כלל נצבעים הרגשות בצבעים קודרים, אך הלילה הכחול מרגיע את עוצמת ההליכה. רק חוסר המנוחה, השלוה שרחקה מותירה בקורה תחושה מדומה שהכל שגרתי אפילו הלילה כחול ככל הלילות, אך בכחול הזה נפער פער שלא ניתן לצמצום. פרידה פתאומית מאדם אהוב, היא פרידה קשה ומכאיבה. את החלל איש לא יוכל למלא, אפילו לא הזמן היוצא לטיולים רחוקים. אפילו הוא לא יכול להביא מעט נחמה ופיוס ללב. ורק המילים הפורשות כמיהתן לאביה האהוב יוצאות מגדריהן בצפיה רוגשת: "בַּלַּיְלָה הַכָּחֹל הַהוּא יָרַדְתִּי עַל בִּרְכַּי/לְבַקֵּשׁ אַחַר פְּנֵי אָבִי" והמילים מהססות כואבות ומצפות אחר אותו לילה כחול שנחרת בזיכרון.
כמיהת הגעגוע מחברת בין עולמה של הדוברת בשירים לעולם של פיוס והבנה. החיבור בא באצבעות של אור החובקות הליכה בשניים:"בַּיּוֹם בּוֹ הִפְסַקְתִּי לֶאֱהֹב/צָחֲקָה אֵלַי הַשֶּׁמֶשׁ/וְהָיִיתִי חֲדָשָׁה./חֲדָשָׁה לְעַצְמִי/חֲדָשָׁה לַאֲדָמָה/חֲדָשָׁה לַיָּם.בַּיּוֹם בּוֹ הִפְסַקְתִּי לֶאֱהֹב/רִחַפְתִּי כְּנוֹצָה עַל שִׂפְתֵי הָאֲנָשִׁים". לכאורה ניגודיות בהרגשה, ביום שהפסקתי לאהוב, אחרי נתק מאבא, אחרי נתק ביחסים שבינו לבינה הרגשות צובעים שמחה, השמש צוחקת אל עיניה והיא הפכה לחדשה. ההתחדשות שלה היא התפעמות של הטבע, הנשימות שלה פועמות בהתחדשות מחזורית המופיעה ארבע פעמים.
התחדשות בהחלפת מצב, התחדשות בהחלפת אוירה, התחדשות כמעבר לשינוי והתחדשות בגילוי עצמי. האנאפורה החוזרת פעמיים: ביום בו הפסקתי לאהוב-יש הצהרה חגיגית על השלמה עם מצב, ביום הזה מצהירה הדוברת בשיר ריחפה כנוצה על שפתי האנשים. ריחוף כנוצה עם נגיעה בשפתיים לא מוכר לי, הדימוי יפהפה בעיניי. אך נגיעה של אש בשפתיים מאוד מוכרת לי, נגיעה של כמעט כוויה (יחזקאל) וכאן נגיעה של נוצה היא נגיעה עדינה של משב של רוח. האם הנגיעה תהיה כמו געגוע לאב שאיננו והוא יגע בשפתי בתו בנוצה מרפרפת? או האם הנוצה היא סמל של שלום בין הבריות? פיוס עם הלב מציעה הדוברת בשיריה.
ברית עם הלב נחתמת כאשר האהבה מאחדת שיתופיות זוגתית. גם באהבה מהסוג הזה יש עליות ומורדות. הייחודיות בחיים היא לדעת להתפשר עם מה שיש,"אַל תָּשׁוּב, שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי,/מוּטָב לִי שֶׁכָּךְ./מָה אָמַרְתִּי? אֱלֹהִים שֶׁלִּי,/ שְׁלַח אוֹתוֹ אֵלַי, אָנָּא, שְׁלַח." כמיהת הגעגוע שולטת בצבעי הקולות, ניחוחות של אהבה חושנית נוגעת בצלילי האדג'יו איתם אני מרחפת אל ממלכת אתה. אותה ממלכה מופלאה האוספת את הדוברת אל אפריון נשיותה. ובממלכה עושה הדוברת היכרות לעיני הקוראים.
הנמען הוא דמות חסונה, יצוקה בשריון אבירים, אפשר לסמוך על כוחו הפיזי. יש על מה להשען. תיאור הממלכה הקסומה קצת מזכיר לי סיפורי מעשיה על נסיכים, טירות וארמונות, אך בניגוד לאופיה הדמיוני של המעשיה נולד כאן סיפור אהבה רוגש. אם המילים נפעמות, איך עיניי לא תתרגשנה מיופיין של המילים. "הַקַּיִץ צוֹנֵן /וְהַחֹרֶף חַמִּים /וְהַלֵּב מִשְׁתָּאֶה/כְּלֵב יֶלֶד תָּמִים. / וַאֲנִי וְאַתָּה". קסם של שירים, הילכו בי געגוע אל שאהבה נפשי.