בשבוע האחרון הרבו מסכי הטלוויזיה להביא את סיפור לכידת הפדופילים כהשג גדול של הערוץ "בחיסול התופעה" או לפחות כצעדים ראשונים לחיסול תופעת הפדופיליה באינטרנט. זהו נושא רגיש הפורט על נימים חבויים בלב כל צופה ומשכך מהווה הוא נושא טעון רגשית ברמות גבוהות.
נשתדל כאן לא לשלם את מס שפתים המקובל ולא להאריך בהתנגדותינו לכל תופעת הפדופיליה ופדופיליית האינטרנט בפרט, זהו נושא חמור ומבהיל שחייב להיפסק או לפחות להצטמצם לרמה נסבלת (באם בכלל קיימת רמה נסבלת בהקשר זה).
מאידך, הצפייה בכתבות הנרחבות והמתוזמרות העלתה תחושת אי נוחות ואף העלתה טעם רע בפה ואין הכוונה דווקא לפדופילים עצמם אשר עניינם הגעיל את הנפש לפי כל אמת מידה.
תופעת התקינות הפוליטית מונעת מרבים וטובים מאתנו להתבטא בחופשיות כולל בנושאים כגון אלו הנידונים כאן. נזכיר לקוראים כי תופעת התקינות הפוליטית מהווה סיכול ממוקד לדמוקרטיה מפאת החסימה הפסיכולוגית מפני ביטוי חפשי הנובעת מפחד "מה יאמרו" או מהתקפות שלוחות רסן דרך אמצעי המדיה של מתנגדים לדעה. נזכיר כי הזכות ואפשרות הביטוי בחופשיות לכלל האזרחים הוא הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.
אנשי ערוץ 10 יכולים לדחוס לראשינו השכם והערב את תחושות השליחות העזות אשר מילאום בזמן הכנת הכתבה. סליחה, איננו קונים, הכתבה נהגתה ובוצעה בעבור עניין אחד ראשי ועיקרי והוא האדרת הרייטינג של הערוץ על פני מתחריו. התרוץ כי הרעיון יובא מתוכנית דומה בארה"ב מופרך כמובן. מה, התוכנית האמריקנית לא היתה קשורה ברייטינג? ואם נעשתה שם מעבר לים האם זהו תו הכשרות בעבורה, ובעבורנו?
עצם העובדה כי לא היו פעולות המשך במדיה האמריקנית ליוזמה זו מעידה בבירור כי חשו שם באי נוחות רבה לגבי כל הנושא. יעקוב אילון, ציין זאת לפניך. דב גילהר, התשבחות אשר הורעפו עליך ע"י הברנז'ה אינן יכולות לכסות על פשיטת הרגל המוסרית בנושאים אחרים, רבים ומגוונים, של המברכים. מאידך, למרות הבעייתיות שביוזמת ערוץ 10 עלינו לברך על העלאת הנושא במישור העקרוני ובכך העלאת המודעות הציבורית לגביו.
עורכי דין ושופטים לשעבר יכולים לפמפם באזנינו את חוקיות המעשה של תחקירני ערוץ 10, אך בו בזמן עולה השאלה בראשינו, מי שמם? תמהים אנו האם דליה דורנר הוצנחה לתפקידה העכשווי ע"מ לתת גושפנקא חוקית לעוולות משפטיות הנעשות ע"י המדיה הזועקות בלב כל הגיון? הכיצד שמו עצמם העיתונאים כחוקרים ושופטים גם יחד. הכיצד עברו הם בראש חוצות על חזקת החפות ופרסמו את פניהם ושמותיהם של החשודים ללא צו מעצר וללא משפט. מי ישמור עלינו מכלבי השמירה של הדמוקרטיה?
ונניח כי החשודים ייצאו אשמים בסופו של התהליך ואפילו והכוונה היתה להרתיע פדופילים עתידיים מהמעשה הנלוז האם מצדיק כל זאת את האמצעים אשר ננקטו ע"י אזרחים (עיתונאי הוא אזרח, משונה אך נכון) הלוקחים את החוק לידיהם על-מנת להביא לתוצאה חיובית מבחינתם? ושוב נשאל, מי שמם? ברי הוא כי נוצר כאן תקדים מסוכן מאין כמוהו לתקינות הדמוקרטיה והחברה בישראל.
האין אלו אותם עיתונאים ממש אשר חרפו, גידפו ודרכו על אותם שוטרים מנהריה אשר לקחו את החוק לידיהם ברצונם להגן על חייהם וחיי משפחותיהם? האם העתונאים רואים עצמם מעל החוק? האם אין זהות מיקרים עקרונית בין שני המיקרים? האם רואים אנו תצורה קבועה של איפה ואיפה בהתנהלות המדיה, האין זו דו-פרצופיות הרסנית? ובאם ניתן לפרסם את פניו של חשוד (עוד לפני הבאתו לדין והרשעתו) מדוע זה אין התר למשל לפרסום פניהן של מתלוננות שיקריות על אונס (לפי נתוני משטרת ישראל 51% מתלונות האונס הן שיקריות) וזאת אף לאחר שהוכח כי הינן תלונות שווא (תקינות פוליטית כבר אמרנו)?
חשוב כי כל אותם עיתונאים הבאים "לתקן" את חוליי חברתנו יערכו בדק בית בביתם לפני בואם להטיף מוסר לאחרים בעוד שעליהם להניח לאלו שתפקידם בכך לעסוק בעניינים אלו. הרי כבר שבענו ופקענו מכל אותם חוליים, עוולות ושחיתות המלוות את המדיה הישראלית. להתריע על תופעת הפדופיליה, לדרבן רשויות אכיפה, רשויות הרפואה והשרות הסוציאלי לעשות את תפקידן, ודאי וודאי, להטיף מוסר צדקני כאשר המושג אפילו לא נהיר להם דיו, לא ולא.
אין זה מתפקידם של העיתונאים לבוא במקום פעולות המשטרה אלא כעזר נגדה באם אכן באמת ובתמים רואים הם עצמם כשומרי סף הדמוקרטיה ולא רק כמפעלי ייצור לרייטינג. במקרה כגון דא ראוי היה מונים רבים כי עיתונות חוקרת אמיתית היתה מביאה את נושא הפדופיליה בארץ וחומרתו לידיעת הציבור דרך כתבות תחקיר לעומק הנושא אשר ידרבנו את ניבחרי הציבור הממשלה ורשויות האכיפה לפעולה מערכתית מקיפה. אל להם לעיתונאים לקחת את החוק לידיהם אלא לדרבן את המשטרה דרך כתבות תחקיר מקצועיות לקחת את החוק לידיה ובדין כפי המתחייב מתפקידה.
לפני מאות שנים נחשבה הפרעה נפשית לסוג של כישוף. הנגועים בה הועלו על המוקד או בפשטות הוצאו ממסגרת חברת בני אנוש. התקדמנו מאז, כיום אנו מטפלים בחולי הנפש עקב הבנתנו כי הפרעת נפש הינה מחלה ככל מחלה הדורשת טיפול וניתנת לריפוי חלקי או מלא.
רגע אחד, האם באמת התקדמנו, האם באמת יצאנו מאזורי הדימדומים לאור השמש? אגרסיביות מינית, הפרעה מינית, סטייה מינית הינה מחלה ככל מחלה, יש לטפל בה וניתן אף להבריא מתוצאותיה בחלקם הגדול של המקרים. וכך מדוע נמצאים אנו עדיין בחשכת ימי הדימדומים מהעבר ואיננו מטפלים בחולים בהפרעות המיניות? הרי לא קיים זה המאמין כי כליאה ממושכת אמורה לרפא את הסוטה מהנורמה. הרי ברי הוא כיום כי ההפרעה המינית נובעת בעיקרה מאיזון לקוי במערך ההורמונלי של הסוטה וכך מדוע כי לא נטפל בו כראוי בהקדימנו תרופה למכה? במקום להרחיק אנשים אלו מהחברה עלינו לקרבם ולטפל בהם.
מדוע משרד החינוך אינו יוצא בתוכנית מקפת להסברת סכנות הפדופיליה הישירה והאינטרנטית לבנות המשוטטות ברחבי האינטרנט במשולב עם הבנים החשופים לסכנות דומות? מדוע איננו רואים מספיק כתבות תחקיר עיתונאיות הבאות להגביר את מודעות ההורים לנושא?
"מבצעים" כדוגמת זה שנערך ע"י ערוץ 10 לא יביאו מזור לבעיה, לכל היותר יגרמו אלו לכך כי הפדופילים ישקעו עמוק יותר בחוריהם על-מנת לצוץ ביום אחר ולבצע את זממם הרחק מעיני המצלמות והחוק. כעת אותרו כתריסר מהם, נו, השבענו את יצר הנקמה הקיבוצי שלנו ומה יקרה כאשר נאתר מאות ואולי אלפים מהם ואכן אלפים הם? בתי הכלא הרי לא יכילום ואז האם נקים מחנות מעצר עבורם? סך הכל השליטה באינטרנט כמעט בלתי אפשרית ומכאן שפדופילים השוחרים לטרף ונערות "בנות 13" סקרניות אינם ניתנים לעצירה ולכן נחוץ טיפול שורש ולא אך מראית עין של אכיפה נוסח ערוץ 10.
תוכנית ממשלתית מערכתית לטיפול באותם אנשים תביא ללא ספק להענותם ולהתיצבותם הוולנטרית החיובית של רבים מהם לטיפולים הרפואיים תחת השגחה צמודה ובונה. האם לא בחרנו בנציגינו בכנסת וכן משלמים אנו בעין יפה למשרתי הציבור בדיוק למען מטרות אלו? תוכנית כגון זו אשר כולנו נצא נשכרים ממנה נושאת בחובה תקווה לאותם אנשים ולחברה בה הם חיים ותכלול גם את משפחותיהם במקביל ויחד עמם. הרווח יהיה כולו שלנו, הרי בסך-הכל למעט סטייתם זו (אשר הינה חמורה לכל הדעות) הפדופילים הינם ברובם המכריע אנשים נורמטיביים, יצרנים ומועילים לחברה. ברי הוא כי לא נביא מזור לכולם, חלקם לא יגיבו לטיפולים וחלקם יימנעו מהם מלכתחילה. לגבי חלק זה יופעלו אמצעי הענישה הקונבנציונליים, בלית ברירה.