מאז סיום מלחמת לבנון השנייה, פורסמו עשרות מאמרים וניתוחים על המלחמה ותוצאותיה - וההרגשה לפעמים לא נוחה, שאנשי תקשורת, פרשנים וקציני צה"ל במילואים יצרו אווירה קודרת שהתבטאה בתפיסה שגויה שהפסדנו במלחמת לבנון השנייה - ולא היא.
ועכשיו, עם חלוקת אות המלחמה, שוב נשמעים הקולות השליליים של כישלון, רפיסות רוח, הימנעות מקבלת האותות ואפילו בושה לענוד אותם. גישה שגויה זו, משחקת לידי יחסי הציבור של נסראללה, שיכול לנצל אותם להתפארות נוספת של ניצחון - ובמתן רוח גבית לחמאס והג'יהאד האיסלאמי בעזה.
עכשיו, כאשר צה"ל והממשלה, מצהירים כי בדרום מתנהלת מלחמה זוטא, נגד החמאס וגרורותיו, יצירת אווירה שלילית על מלחמת לבנון השניה היא בחזקת פגיעה במורל צה"ל, אזרחי המדינה ובמיוחד תושבי שדרות, עוטף עזה, תושבי זיקים ואשקלון הנמצאים בקו החזית ובקו מעוף הקסאמים.
שלא תהיה אי הבנה בנושא - היו במלחמת לבנון השנייה הרבה כשלים, ארגון לקוי, ניהול מלחמה לא מוצלח, החלטות פיקודיות מבולבלות, לוגיסטיקה לא מאורגנת, אוגדונרים לא מתאימים ולא מוכשרים ומותאמים לתפקידם. ואף על-פי כן, לוחמי צה"ל וקציניו בשטח מכל החילות, לחמו בגבורה, ביעילות, בעוז ובכל הקרבות גברו על החיזבאללה תוך אבידות כבדות - לאויב.
במאמרי: "מנהיגות ודוגמה אישית" פירטתי בהרחבה את הערכים הנחוצים למפקדים ההולכים בראש יחידותיהם, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה ומהמציאות שבמלחמת לבנון 2, היו כשלים צבאיים, מנהיגותיים ואסטרטגיים. אי אפשר להתחמק מהמסקנות שהתגלו בתחקירים הצבאיים הרבים, שהיו פערים גדולים, לפעמים בלתי מוסברים ומובנים, בין הפוטנציאל הצבאי הגלום בצה"ל, בלוחמיו הסדירים והמילואים - לבין ההישגים בשטח.
התברר שניתן היה לנהל את המלחמה, בצורה יעילה טובה ומהירה יותר, מאשר בוצע במציאות. ואף פי כן - ולמרות כל הכשלים ואי השגת המטרות שהוצבו ע"י הממשלה לכניסה למלחמה - התוצאה הסופית, לא היתה מאכזבת כמו שהציבור הולעט ע"י תקשורת לוחמנית, פרשנים מתוסכלים ופוליטיקאים אינטרסנטים.
רק עכשיו, כאשר אנשי סדיר ומילואים מתראיינים, מספרים את סיפוריהם, נוכחים רבים שצה"ל, למרות שהיה בשלבים שונים, לא מאורגן ומבולבל, בשל יד לא מנווטת ותקיפה יצא ברוב המקרים כשידו על העליונה.
מפי הקצינים והלוחמים - אנו למדים שבכל הקרבות ומגע עם האויב, היתה הכרעה וניצחון, למרות הנפגעים, למרות ההפתעה משיטת הלחימה והשימוש במטולי רקטות ובנשק אנטי טנקי, נגד בנינים וחיילים שגרמו לאבידות ופגיעות בנפש, אך החיילים סדיר ומילואים, נלחמו בנחישות, באומץ ובגילוי גבורה, הקרבה ואומץ לב אישי.
אסור לשכוח, שרוב מדינות אירופה, כל מדינות החברות במועצת הביטחון הצביעו פה אחד (15:0) בעד מסמך 1701 - ונתנו גיבוי לישראל בעד זכותה הלגיטימית להגנה עצמית ותגובה מלחמתית כאשר היא מותקפת ע"י גורם טרוריסטי נוסח חיזבאללה.
אסור לשכוח, בלהט הביקורת וההצלפה העצמית האהובה על עם ישראל, שנסראללה וסגנו הופיעו מספר פעמים בתקשורת הלבנונית והצהירו כי הם מצטערים שחטפו את החיילים ונתנו לישראל מניע לגיטימי לתקוף את דרום לבנון, כולל הנזק הרב שנגרם צה"ל לתשתיות של לבנון ובמיוחד, מחיקתו והורדתו של רובע "הדאחייה" בבירות, מעוז אנשי החיזבאללה.
במאמרי הקודמים ("ניצחון אך לא הכרעה"; "ההפתעה הכפולה"; "מנהיגות ודוגמא אישית") ציינתי, כי הציבור בישראל, התרגל וציפה בצדק, שצה"ל יחזור על ביצועיו הקודמים, כמו במלחמות 56, 67, 73 והמבצעים בלבנון שלפני לבנון 2, וכאשר הם תפקדו לא ב-100% אלא רק ב-70-80%, כמו במלחמה האחרונה, האכזבה סינוורה רבים מהמבקרים.
למרות כל הכשלים, בכל המגעים עם האויב, צה"ל גבר עליו והסב לו אבידות כבדות, ולמרות ההפתעה שציפתה לו, מצד הקסאמים וטילי נ"ט שהשתמשו בהם גם נגד חי"ר - בשקלול הסופי צה"ל גבר על החיזבאללה, אך נכון שלא הכריע את המערכה כמצופה.
להזכיר: הטילים ארוכי הטווח הושמדו מיד בתחילת המלחמה על-ידי חיל האוויר. חיזבאללה נסוג לעומק לבנון וכל אזור הגבול, על המוצבים העיליים, והמחופרים כלפי מטה, נכבשו, נעזבו ופוצצו, רובע דאחייה, מעוז ותפארת החיזבאללה בביירות - נהרס כליל. צבא דרום לבנון לאחר 20 שנה ירד דרומה - וצבא בינלאומי קיבל את האחריות על כל הגזרה. נסראללה - הודה שלא האמין שתבוא תגובה כה חריפה על חטיפת החיילים, ביקש סליחה מתושבי לבנון והצהיר, שאילו היה יודע על התגובה החריפה, היה מוותר על החטיפה. כל ההישגים הנ"ל נשכחו ולא מוזכרים במסגרת המסקנות הציבוריות והצבאיות על מלחמת לבנון. יש לקוות שוועדת וינוגרד תעשה סדר גם בתחומים אלה.
תפקידו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי - להחזיר לצה"ל את הביטחון, את הערכים של מנהיגות, רעות ודוגמא אישית. המושג שהפך למיתוס "אחרי"! - חייב לחזור ולהנהיג את צה"ל. וכפי שדורות התחנכו על הערך הערכי הזה גם הדורות הבאים, למרות ההתקדמות והשימוש הרב בטכנולוגיה המודרנית, לא יכולים להחליף את הקריאה - אחרי!
לא משאירים "פלזמה" שבורה בשטח. "הפלזמה", ותהיה המודרנית והמשוכללת ביותר, לא תוכל להחליף את הקריאה "אחרי" שהיתה סמל למנהיגות, אומץ, דוגמה אישית של מפקדי צה"ל לדורותיהם.
התיאורים שראינו בתקשורת, לפיהם הקצינים הבכירים מנהלים את הקרבות והמבצעים ממטה אחורי - או חמ"ל אחורי - מלא מכשירי טלוויזיה, תוך הזזת "העכבר" וזיפזוף בשלט - בחדר אפוף רעשים ריחות סיגריות וזיעה אנושית - (למרות המיזוג) - אינו מתיישב עם תורת הלחימה של צה"ל, עליה התחנכו, חונכו, גדלו, האמינו דורות של מפקדים לאורך כל מלחמות ישראל, החל ממלחמת השחרור.
שלא תהיה אי הבנה בנושא - טכנולוגיה, קידמה, שימוש בטכנולוגיה מתקדמת לשירות צה"ל, הוא מן הדברים הטובים והמתחייבים בנושא. אין תחליף למחשבים, ל"פלזמות", אמצעי האזנה, ראיית יום-לילה, וכל יתר החידושים לטובת החייל הרגלי, הממונע המשוריין וצה"ל כגוף לוחם, גם לא בתפיסה של "צבא קטן וחכם".
המצאת המזל"ט והשימוש בו, לסיורים, צילום מודיעין שטח ואפילו תקיפה עם טילים, היא המצאה ועזרה בלתי ניתנת להערכה לצבא מודרני ומתקדם.
יחד עם זאת, יש מקום נרחב ומשמעותי להיעזר בטכנולוגיה המודרנית המתפתחת לנגד עינינו. לא נוכל להתעלם ממצב בו חלליות טסות בחלל, אנשים מגיעים לירח, מטיילים בחלל, מתקנים תקלות ועוברים מחללית אחת לשנייה, תוך צילום ודיווח למרכזי בקרה ושליטה.
חדרי מלחמה עם "פלזמות", חשובים ואסור לבטלם, אך צריך להפעילם בדרך שונה ולהתאימם לשיטות הלחימה החדשות ולמסורת צה"ל, של מפקדים ההולכים בראש המחנה, מפקדים שמסמלים לחיילים מנהיגות, דוגמה אישית, קצינים האומרים "אחרי", גם אם לא צועקים זאת, נוסכים ביטחון, שחיי הפקודים שלהם, נמצאים בידיים טובות, מקצועיות ואמינות.
מפקדי עוצבות, חטיבות וגדודים, מנהלים את המלחמה/מבצע מתוך "חדר הפלזמה", מועלים בתפקידם ופוגעים במורשת צה"ל ובמורשת מנהיגות השדה ודוגמא האישית.
קצינים שנפצעים בקרב וממשיכים להנהיג את חייליהם, מפקדים שנפצעים ובורחים מבית חולים כדי לחזור ליחידותיהם, קצינים מפקדים וחיילים, שמסכנים את חייהם כדי לפנות פצועים, לחלץ חיילים לכודים, נפגעים תחת אש כבדה ואלה שמקריבים נפשם ומזנקים על רימון חי, כדי להציל את חייליהם תוך קריאת "שמע ישראל", אלה מפקדי ישראל וצה"ל. אלה קצינים ומפקדים וגאוות עם ישראל, שבמותם מצווים לנו את החיים.
ההיסטוריה הצבאית מלמדת כי גדולי המפקדים והמצביאים השאירו את רישומם בדברי ימי המערכות הצבאיות כאשר הם מפקדים מהשטח, החל באלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, חניבעל, נפוליון, רומל, פטון, עד למפקדי צה"ל לדורותיהם טליק, גורודיש, שרון, בריל ורבים אחרים שהמקום צר וקטן מלציינם.
"המיתוס" של המפקדים עליהם התחנכו דורות, כמורשת צה"ל בעלי הצל"שים שחרפו נפשם, שורה ארוכה ארוכה (שלא ניתן להזכירם במאמר קצר זה), דוגמת מאיר-הר-ציון, גוליבר, רפול, קפוסטה, סטמפלה, אל"מ בן-שוהם, אל"מ אביגדור קהלני (גיבור ישראל), צביקה גרינוולד, אהוד ברק, אריק שרון ורבים אחרים, (חיים או מתים), מכל החיילות: יבשה, ים ואוויר. לרבות "מיתוסים" וגיבורי מלחמת לבנון 2 (ראה גם מאמרי: "אנטבה - החווה הסינית - ניתוץ מיתוסים").
כל אלה, לא נלחמו ולא זכו לתהילת עולם ביושבם מאחורי מסכי "פלזמה" במפקדות ממוזגות. הייחוד של צה"ל על אויבינו היה ויישאר רק אם נמשיך במסורת של המפקדים ההולכים בראש תוך מתן דוגמא אישית - ואת זה הרמטכ"ל גבי אשכנזי חייב להחזיר לצה"ל.
אני מקווה שהבדיקות התחקירים המסקנות והלקחים לא יעממו ויטשטשו את המסקנה המתבקשת - שמנהיגות, דוגמה אישית, שליטה, כבוד מיומנות, רוכשים מעבירים ומקרינים על אחרים בשדה, בריח האדמה, בשקיעה וזריחת החמה, בחברות, באחוות לוחמים והקרבה עצמית. אלה חומרי הגלם של מפקדי צה"ל. אנחנו תקווה שהרמטכ"ל ה-19, רא"ל גבי אשכנזי אכן יבצע את המשימה הלאומית הזאת בהצטיינות.
וכמו שאמר גליליאו גלילי - ואף על-פי כן נוע תנוע. כך גם הציבור שלנו צריך לומר - נצחנו למרות כל הכשלים - וננצח גם בעתיד.
הערה לסיום
1. מאמר זה הוא הצדעה ללוחמי צה"ל סדיר ומילואים במלחמת לבנון ה-2 ובראשם ללוחמים שמסרו נפשם למען המדינה, בשירותה ובשליחותה למען ביטחון ישראל ועם ישראל. וכן נחמה וגאווה, למשפחות השכולות, שבניהם נפלו בשליחות המדינה וצה"ל.
2. אם יש כאלו בציבור, שצריכים להתבייש לענוד את אות מלחמת לבנון השנייה, זה לא הלוחמים והקצינים בשטח, ולא יתר חיילות העזר שנשאו בעול המלחמה וגם לא הציבור בעורף.
3. המלחמה בעזה עם החמאס והג'האד - מוכיחה שכוחו של צה"ל עדיין במותניו, וכשצריך הוא גם פוגע ומבצע, מכאן שהדבר תלוי בהחלטות הנכונות ובעיתוי הנכון. וגם בעזה - אם יהיה צורך צה"ל ינצח.
4. מבדיקה עניינית מתברר, ש"המתייבשים" לענוד את אות מלחמת לבנון השנייה הם מספר חיילים בודדים, שעיתון יומי והתקשורת נפחו אותם לממדי כותרת ראשית ולא מעבר לזה.