אהבתי העזה לארץ ישראל, על אנשיה ועל נופיה, זכתה-זוכה-ותזכה להבעה אישית בכל דרך שאמצא לנכון. מאז ומעולם אהבתי את הארץ הזו.
בצד אהבתי לארץ, אני עוסקת הרבה בביקורת, בעיקר ביקורת על מוסדות המדינה, גם ביקורת פוליטית. מאז 2003 - [שנת הוצאתו לאור של ספרי האוטוביוגראפי: "כלה ונחרצה", הוצאת ספרית-פועלים הקיבוץ המאוחד], פרסמתי "ברשת" מאות מאמרים פובליציסטים העוסקים בעיקר בביקורת.
את דעותי הימניות הבעתי פה ושם, למרות שאינני עוסקת בפוליטיקה (וגם לא אעסוק). פרסמתי מאמרים אחדים בעלי גוון פוליטי, הינה אחד מהם: "
מדינת ישראל כאישה המוכה" - מאמר מעורר גלים. רשימה זו אינה פוליטית, היא רשימה אידיאולוגית.
לפני מספר חודשים נקראתי להרצות בפני צוות מקצועי פרה-רפואי, בנושא שבו אני עוסקת כתריסר שנים: "נשים מוכות".
"קראתי את ספרך", אמרה לי מרכזת יום העיון, "ושמעתי אותך בהרצאה לפני מספר שנים בבית החולים אסף הרופא... אני סומכת עלייך... רק תעשי לי טובה אחת קטנה: יש בהשתלמות הפעם הרבה מאוד ערבים (היא קראה להם: "בני דודים"), אל תזכירי בהרצאה את צה"ל, את זה שהיית מדריכת חי"ר, את זה שאביך מת על הגנת הארץ, את אמך שהתקשתה לגדל אותכם כאלמנה לשלושה ילדים, את אהבתך לארץ... לא ברמה האישית, ולא ברמה הכללית... זה משגע אותם כשבאים מרצים ישראלים ומדברים על הצבא, על צה"ל, על הארץ כשייכת לנו, את הרי יודעת שיש להם בעיה עם זה".
למשמע הבקשה המוזרה הזו, מובן שהזכרתי את כל אותם דברי בלע "אסורים", ואף הדגשתיהם בכוונה רבה, שהרי כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי... וכאן אשאר.
תמהתני:
1. האם בארץ ישראל עלי להסתיר את אהבתי אל ארץ ישראל?
2. האם בארץ ישראל עליי להסתיר את העובדה שאבי נהרג על הגנתה?
3. האם מרכזת ההשתלמות שכחה שבזכותו היא וילדיה (וגם אתם) חיים כאן?
4. האם למישהו יש ספק בדבר זכותי לחיים בארץ הזו?
אני מניחה שהתשובות לאשכול זה הן: לא, לא, לא ולא.
הלאה:
1. האם לערבים אשר ישבו בהרצאה שעסקה בנושאים של "אלימות במשפחה", "אלימות כלפי נשים וילדים", הרצאה שהוזמנה לאנשי מקצוע החיים בארץ ישראל, לומדים בשפה העברית, מקבלים רישיון עבודה מישראל ומשכורת ממדינת ישראל, אזרחים ישראלים בכבודם ובעצמם - יש בעיה עם עצם קיומי כאן ועם חיי כאן בארץ ישראל?
אולי!
ואם זאת התשובה, האם זו סיבה טובה להסתיר את אהבתי, גאוותי וזכותי לחיים כאן בארץ ישראל? שהרי אליבא ד'גישת מרכזת ההשתלמות, הקושי הרגשי של ערבים ישראלים איתי, יהודייה, ישראלית, ציונית, אזרחית, חילונית ותושבת המדינה - הגאה בכל אלה גם יחד - צריך להכתיב לי את התנהלותי, לאמור:
כל גילוי התקוממות נגד עצמאות מדינת ישראל, כל תזוזה של חוסר נחת מצד ערבים ישראלים לנוכח קיומנו העצמאי כאן צריך לגרור תגובה מתנצלת ואשמה, הרכנת ראש, טשטוש עובדות רצויות... אולי גם פינוי מרצון... תגידו, אוגנדה עדיין אופציה?
נדמה לי שהסנדלרית במקרה זה יחפה. סבורני כי מרכזת ההשתלמות בנושא "אלימות כלפי נשים" מתנהגת עצמה כאישה מוכה.
מאז, בכל הרצאותי, אני לא מוותרת על הצהרת אהבתי למדינת ישראל ולאנשיה, הצהרות הבאות בנשימה אחת עם ביקורת קשה ונוקבת כלפי מוסדות המדינה (משטרה, רווחה ומשפט - בעיקר).
את חגיגות ה-60 ודאי שאחגוג, עם הביקורת על הארץ, עם הרצון והעשייה לשיפור הטעון שיפור, עם הכעס על השחיתות, על הסיאוב, על תחלואי הביורוקרטיה ועל אטימות הממסד.
זאת ועוד, כל עוד למישהו תהיה בעיה עם קיומי כאן - תהיה לו בעיה איתי, שהרי אינני מתכוונת ללכת מכאן רק בגלל שלמישהו יש בעיה עם זה.
אינני מתכוונת להסתיר את דעותי - רק משום שלמישהו הן אינן מתאימות. אינני מתכוונת להתחנף לשום מוסד ספרותי - רק משום שבכוונתי להוציא לאור ספרים נוספים.
מזל טוב, ישראל חוגגת 60! אני מצהירה בזאת על פתיחת חגיגות העצמאות הפרטיות שלי.