סיפור קצר. לפני מספר שנים ישבתי במשרדו של אחד האנשים החתומים על הדוח ועדת החוץ והביטחון על מלחמת לבנון השנייה שהתפרסם ב-31.12.07, זאת כדי לסיים את כתיבת הדוקטורט בביטחון לאומי. היות והייתי משוכנע שתהליכי קבלת ההחלטות ברמה המדינית והצבאית הם פגומים למדי, הבהרתי לאותה אישיות שאין בכוונתי להשחיר את פני הצבא אלא להציב בפני החברה מראה. ננזפתי ואף נדחיתי בצורה לא מנומסת במיוחד, תוך רוגז על כך שאני מעוות את המציאות.
שנים חלפו ועלינו התרגשה מלחמת לבנון השנייה. לדאבון הלב, כל אשר טענתי, אכן היה נכון. אך זו לא הפואנטה בכל הסיפור. המקרה הפרטי שלי מצביע על דפוסי החשיבה המקובעים בכל מה שקשור לביטחון לאומי. היהירות, הבוז, ה"אני ואפסי עוד", הפכו מזמן לכללי ההתנהגות של מערכת הביטחון ושל המדינאים.
המבקרים של היום במערכת הפוליטית, היו רק תמול-שלשום הקברניטים. הם לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיים על מה שנגלה לעינינו ביולי 2006. וכאן הבעיה המרכזית: בישראל יש קרוסלה פוליטית עליה עולים ויורדים אותם האנשים. פעם הם הקברניטים, פעם הם באופוזיציה, וחוזר חלילה. מכאן ששום דבר אינו יכול להשתנות כי ברור שאותה תרבות קלוקלת אינה מסוגלת להשתנות אם נושאי דגליה חוזרים, פעם אחר פעם, אל הגה השלטון.
וכך, לפי דברי הוועדה: כי צה"ל "לקה בעיוורון, ב"קיבעון מחשבתי", בשיתוק ורפיון במישור הטקטי והאופרטיבי ובכישלון יסודי בקריאת מפת הקרב המתהווה". קל מאוד לקבוע זאת. התוצאות מונחות בפנינו ואין צורך בלהיות מומחה גדול כדי לנתח את התוצאות. אך השאלה שצריכה להטריד את כולם היא, איך הגענו למצב הזה? איפה היו הקברניטים? מה עשו הרמטכ"לים מאז שנת 2000 ועד 2006?
לטענתם היו תוכניות מוכנות ואילו הדרג הצבאי של 2006 לא ידע איך להפעילן. זו לשון הפוכה מזו הנוקטת בה ועדת החוץ והביטחון. בדוח נאמר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהכוח העיקרי של צה"ל, המילואים, לא התאמן במשך חמש שנים ולא היו באמתחתו תוכניות מבצעיות ברורות ומוכנות. את הסתירה הזו ניתן להבין בצורות שונות, אך אחת מהן היא: או שוועדת החוץ והביטחון משקרת, או לחילופין, כל ראשי הצבא והדרג הממונה עליו, מאז שת 2000 ועד שנת 2006 משקרים במצח נחושה. בשני המקרים התוצאה היא חמורה ביותר.
מצער הוא שוועדת החוץ והביטחון לא מצאה אשם בדרג המדיני. אין הכוונה רק לדרג המדיני בעת המלחמה, אלא הדרג המדיני שבמשך שנים לא השכיל לפקוח עין על הנעשה בצבא. ממתי הדרג הצבאי עושה מה שהוא רוצה? של מי האחריות המיניסטריאלית של מערכת הביטחון? ברור לכל מה התשובה הנכונה, אך במדינה שניתן להפוך הכל לפירם-שפיל, גם נושאים של חיים ומוות לא מקפיצים אך אחד.
ביום פרסום הדוח של ועדת החוץ והביטחון, פורסם דוח נוסף של ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון בראשותה של הח"כית עמירה דותן אשר בדקה את תפקודו של משרד החוץ לפני מלחמת לבנון השנייה ותוך כדי המלחמה. אין זה כלל נעים, אך מה לעשות שהדוח הנ"ל מצא ליקויים חמורים ביותר בעבודתו של משרד החוץ.
וכך נאמר בדוח: "ניכר כי משרד החוץ לא נערך כראוי ומבעוד מועד לתרחיש של הסלמה בחזית הצפונית מבחינה הסברתית. הדבר בא לידי ביטוי בהיעדר תוכנית הסברה מפורטת, הכוללת הן את דרכי הפעולה ושיטות ההסברה והן את המסרים העיקריים ליישום בעת המלחמה. הוועדה מצאה כי במשרד החוץ לא נערכה וממילא לא אושרה תוכנית עבודה לשנת 2006. לאור זאת אין תמה כי במשרד חסר תכנון מוקדם של פעולות ההסברה בעת הסלמה בצפון. מצב זה חמור במיוחד לאור העובדה שהערכות המודיעין השנתיות, שהיו ידועות מן הסתם למשרד החוץ, הצביעו על סבירות עולה להתלקחות עם חיזבאללה במהלך 2006".
אם כך הדברים, השאלה המתבקשת היא, מה כן עשה משרד החוץ?הדברים שלעיל הם כתב אשמה חמור ביותר כלפי שרת החוץ וראשי המשרד. אם הזיכרון אינו מטעני, נדמה לי שהיתה זו שרת החוץ שקראה להתפטרות ראש הממשלה בעקבות דוח הביניים של ועדת וינוגרד. ומה מתברר? גם חלקה של שרת החוץ במלחמת לבנון השנייה אינו יכול להצביע על עבודה מזהירה, בלשון המעטה.
עד כאן לגבי הדוחות. ומילה לגבי העתיד. מי שרואה את עתידו במדינת ישראל חייב להיות מודאג מן הממצאים החמורים. מגיעה למדינת ישראל הנהגה מדינית וצבאית ראויה יותר מבעבר. הסיכויים שהכל ישתנה במהרה לא גבוהים.