'המציאות עולה על כל דמיון' זה ביטוי די שגור אצלנו והוא גם מוכח שוב ושוב בחיי היומיום שלנו. השאלה היא רק, מהי המציאות ומהו הדמיון. האם המציאות היא שמאלצת אותנו לקחת אחריות על מי שמכונים פלשתינים, ולעשות עבור רווחתם גם על חשבון טובתנו ורווחתנו ואף תוך סיכון חיינו, או שמא דמיונות שוא הם המדריכים את מאמצינו הבלתי נלאים לשאת חן בעיני העולם באמצעות ריצויים של מבקשי נפשנו? האם מי שמתריע על הסכנה לחיי יהודים, הגלומה בעצם הניסיון לרצות את העולם ואת הפלשתינים, חי לו בדמיונות מסוייטים, או שמא דוקא הוא רואה נכוחה את המציאות? והטיל שנחת היום צפונית לאשקלון, האם הוא אמיתי, או סתם חפץ מעופף יציר דמיונם הכוזב של רואי השחורות מדמיונם המסוייט?
ועוד שאלה, מאד עקרונית; מדינת ישראל, האם עצם קיומה הוא התגשמות חזון הנביאים? לפחות חלק מחזונם, התחלה של? או שמא התנהלותה, בין מדעת ובין מחוסר דעת, מרחיקה אותנו מהגשמת חזון זה? במלים אחרות, האם המדינה היא מציאות או שמא דמיון שוא? וכבר דיברנו בעבר במונחים אלו, בעיקר בהבדל שבין אמת שהיא נצחית לבין השקר שאין לו קיום, והבאנו את הפסוק (משלי י"ב): [יט] שְׂפַת-אֱמֶת, תִּכּוֹן לָעַד; וְעַד-אַרְגִּיעָה, לְשׁוֹן שָׁקֶר. האמת, גם אם נדמה שנעלמה, זה רק דמיון, כי המציאות היא שהיא נצחית. השקר, גם אם נדמה שהוא קיים ואף מתחזק, סופו להיעלם כי הוא שקר.
פעמים רבות לאורך ההיסטוריה, נדמה היה כי עם ישראל עומד להיעלם ממפת העמים ובכל פעם הוא התאושש. מי שנמחקו מרשימת העמים היו דוקא אלה שהתנכלו לו, לעם הקטן הזה. כך היה גם במצרים כאשר עם ישראל היה משועבד ונדמה היה כי אין לו עוד תקומה. גם בני ישראל עצמם חשבו שאבדה תקוותם, וכל שביקשו היה הקלה בעומס השיעבוד. זהו השלב בו אנו עומדים בתחילת פרשת השבוע שלנו, וארא. (שמות ו') [ב] וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. [ג] וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
בעבר ניסינו כבר להבין את הקשר בין הטענה של משה בסוף הפרשה הקודמת: (...) אֲ-דֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. [כג] וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ. לבין תשובת ה': וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב (...). נקודת העניין היא שהבטחה של ה' היא נצחית, וכעת הגיע הזמן לקיים את ההבטחה שנתן לאבותינו הקדושים. וגם תכלית יש בעניין הזה, והיא הוצגה למשה מיד עם התגלות ה' אליו והטלת השליחות עליו (שמות ג, י"ב): (...) בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה. כעת ננסה לברר איך זה היה קשור לעניין אז, ומה הקשר של זה אלינו? כלומר מה הקשר בין השיעבוד והגאולה לבין מתן תורה של אז, ואיך זה קשור אלינו היום?
כמו בני ישראל במצרים, גם אנחנו, בני ישראל במדינת ישראל, כל מה שאנחנו מבקשים זו הקלה בעומס השיעבוד. כמו הם, גם אנחנו הגענו לשלב שלא מכירים מציאות אחרת מלבד שיעבוד למציאות ההולכת ומכבידה, הולכת ונהיית קשה ומסוכנת יותר מיום ליום, לפרט ולכלל. לכן לא עולה בדעתנו שיש גם אפשרות אחרת, מציאות של גאולה וחרות מוחלטת מכל שיעבוד. הנביא (יחזקאל ט"ז) ממשיל את הגאולה ממצרים ללידה: [ד] וּמוֹלְדוֹתַיִךְ, בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ, לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. אם הגאולה מקבילה ללידה, הרי שהגלות מקבילה למצבו של תינוק בעודו ברחם אמו, מצב של עיבור.
יש לציין כי גם לגבי הגאולה האמיתית והשלמה שתבא מיד ממש, יש כמה נבואות הממשילות אותה ללידה. הנה למשל (ישעיהו ס"ו): [ח] מִי-שָׁמַע כָּזֹאת, מִי רָאָה כָּאֵלֶּה--הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד, אִם-יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת: כִּי-חָלָה גַּם-יָלְדָה צִיּוֹן, אֶת-בָּנֶיהָ. וכן בשעת צרה רח"ל, מודיע המלך לנביא ישעיהו כי אין כח להתגבר, ושוב בדימוי של לידה (מלכים ב', י"ט): [ג] וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ, יוֹם-צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה, הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר, וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה. כלומר, ברור שהגאולה משולה ללידה וזה גם מתקבל בשכל ומתיישב על הלב. אבל איך בדיוק הגלות דומה לעיבור, את זה צריכים להבין וה' יעזור שנצליח.