לשון הרע ואישי ציבור

גם התכלית השניה אשר הציגה הלכת 'קול העם', והיא הגעה לאמת על-ידי חשיפת כל התפיסות, העמדות, הערכים והדיעות, תקוים טוב יותר ללא חשיפת יתר של אישי ציבור ללשון הרע. דווקא כאשר הפובליציסט או הכתב מנועים מלהטיל רפש באיש ציבור, ונדרשים ל'הייגנה של השיח', דווקא אז כאשר תיאסר עליהם התלהמות מכפישה, הם יוכלו לאתר חלופה להתלהמות המכפישה, והיא דיוק באופן תיאור מעשיו של איש הציבור וביקורתו עליהם. את הדבר הזה היה ניתן לראות היטב בפרשת אפל נ' חסון: שם אך ורק במהלך המשפט מסבירה איילה חסון כי לא התכוונה להראות כי דודי אפל יזם מאחורי הקלעים את 'פרשת יועץ תמורת הסכם' (הידועה גם כ'פרשת בראון') אלא כי התכוון ליזום את מינויו של בר-און, היות ובר-און הוא ליכודניק, ממש כמו אפל, ועל-כן ישרת את האינטרסים של ה'ליכוד בכללו', ולאו דווקא בהקשר של אינטרסו של דרעי לצאת ללא פגע בהליך הפלילי אשר ריחף מעל לראשו. אם לזאת, התכוונה חסון, מדוע לא יכלה לאמר זאת במדויק בכתבה? מדוע יצרה בכתבה רושם כי אפל היה מעורב בקנוניה להעמיד בראש התביעה הכללית מישהו אשר ייטיב עם דרעי? פרשת אפל נ' חסון ממחישה כיצד הוצאת לשון הרע תורמת לסילוף ולא להצפת האמת על פני השטח, ודווקא זהירות מפני לשון הרע תוביל לדיוק יתר בדברים, אמירות עם הסתייגויות ולא אמירות מתלהמות.

הלכות אלו כבודן במקומן מונח. הרציונל אשר עומד ביסודם הינו נכון: אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, כגודל הכוח אשר מוקנה לאיש ציבור, כך עוצמת הביקורת הציבורית אשר הוא צריך להיות חשוף לה וכו'. אך כמו לכל כלל, החלתו באופן גורף ללא התייחסות ל'ניואנסים' חוטאת למטרה. אני רוצה להציע התבוננות מחודשת, לאורה של התכלית אשר מונחת ביסודם של דיני לשון הרע, וכן לאורה של התכלית אשר עומדת ביסוד עיקרון חופש הביטוי, כדי לבחון מחדש את מה שהחל בפסיקות ביהמ"ש בעניין אבנרי או חברת החשמל, והפך זה מכבר לאכסיומה, ולפיה אישי ציבור צריכים לקבל ולהשלים עם חשיפות היתר שלהם ללשון הרע ולפגיעה בפרטיות. הגם שרשומה זו עוסקת בעיקר ב'לשון הרע', הדברים אשר נכתבים בה יפים אף שבעתיים ומקל וחומר להגנת אישי ציבור גם מפני חשיפת יתר לפרטיותם. אני רוצה לשוב לרגע להלכת 'קול העם' (בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז(2) 871), דווקא לרציונלים אשר עומדים ביסודה (הרציונלים שעומדים ביסוד הלכת 'קול העם' הם שהצדיקו בסופו של יום את ההעדפה של חופש הביטוי בהלכת אבנרי נ' שפירא אשר הינה הלכה מכוננת בנושא), אשר פרשנות תכליתית שלהם יכולה לגזור, לטעמי, דווקא הגנה שוות נפש לאנשי ציבור ול'אנשים הפשוטים' כאחד, למרות שלכאורה דומה כי הלכת קול העם (אשר הלכת אבנרי הינה הלכת-בת שלה, מבחינת יישום קונקרטי של העדפת ערך חופש הביטוי במקרה ספציפי של אמירת לשון הרע) מובילה למסקנה אחת והיא העדפת יתר של חופש הביטוי, וזאת לשם ליבון פומבי של הסוגיות העומדות במחלוקת ומשום היות השיטה, שיטה דמוקרטית. אני רוצה להראות שדווקא מעצם היות השיטה שיטה דמוקרטית ודווקא כדי להביא לליבון טוב יותר של הסוגיות הציבוריות אשר עומדות במחלוקת, יש לעיתים להגן על איש ציבור מפני לשון הרע באופן שווה כמו על 'אדם רגיל'. במה דברים אמורים?

דומה כי חשיבות חשיפת אישי ציבור אשר מחזיקים בידיהם כוח רב חשובה לקיומה של דמוקרטיה תקנית, ברם, אין להקצין במגמה זו, לצורך חשיפות-מוגברת ללשון הרע יש להבחין בין אישי ציבור 'מבוססים' ו'עתירי כוח' לעומת אישי ציבור אשר רגליהם נטויות במשפט הפרטי, וגישתם למשפט הציבורי טרם הקנתה להם את אותו כוח ואת אותה עוצמה אשר מצדיקה את חשיפות היתר שלהם ללשון הרע, כפי שקבעה ההלכה הפסוקה באשר לאנשי ציבור דוגמת שפירא, אפל, והרציקוביץ.

סבורתני שכמו שבדיני החוזים נהוג לדבר על עמידה שלא בתום לב על זכות, עמידה דווקנית על זכות (ס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973), כך אפשר לדבר על 'עמידה בהמית על זכות'. מהי 'עמידה בהמית על זכות'? אותה דרישה צדקנית של הציבור לדעת עוד ועוד על חיי המין ועל חיי המשפחה ועל חייהם הפרטיים של אישי ציבור "כי יש קשר בין תפקודם האישי לבין תפקודם הציבורי" ובמסגרת זו, גם הזכות להוציא דיבתם רעה תוך גלגול רוממות הדמוקרטיה בפיהם, כאילו מדובר באפשרות מקודשת לקדם את השיח הציבורי. יש פה טעות, פעמים רבות אינטרס צר מוצג באופן מסכתי כאינטרס ציבורי חשוב ואולי אף נעלה. בתחום המשפט הציבורי והכלכלה וחלוקת המשאבים הציבורית מדברים על 'תורת הבחירה הציבורית' אשר לפיה אינטרסנטים צרים מציגים את האינטרס הכלכלי הצר שלהם כ'אינטרס של הציבור' ובכך מעבירים יוזמות חוק בכנסת אשר לכאורה נועדו להגן על הציבור ועל "טובתו" כאשר למעשה האינטרס הצר של בעל הון זה או אחר משחק פה תפקיד. תקנים לשקיות תה אשר נועדו לכאורה להגן על הציבור מפני בליעת מחט אשר סוגרת את התה, התגלו בדיעבד ככאלו אשר נועדו להגן על ויסוצקי מפני מתחרים. כך פועלת לרוב חקיקת ה'תקנים'- תמיד יש איזה יצרן ישראלי שמציג את האינטרס שלו כ"אינטרס של הציבור". חשיפת אישי ציבור לביקורת חשובה היא. אבל חשוב מאוד להקפיד על איזונים ועל ניואנסים. לצד חשיבות האינטרס הציבורי במתיחת ביקורת על אנשי ציבור, יש לזכור כי גם בתחום חופש הביטוי יש מי שמציגים את האינטרס הפרטי שלהם כאינטרס של הציבור. ערוץ פורנוגרפי למהדרין, פלייבוי, שהשפלת צלם האישה מהווה לחם חוקו, הציג את עצמו כ"נושא דגל חופש הביטוי" ובכך זכה לפרישת דמגוגית חופש הביטוי שלו על סדר השיח בכנסת, מה שהוביל להכשרת שרץ-הפלייבוי בשם 'חופש הביטוי' (ראה בג"צ 5432/03 - ש.י.ן - לשויון ייצוג נשים ועוד11 אח' נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין). אותו הדבר בתחום הזכות המוגברת להוציא לשון הרע ולפגוע בפרטיות אישי ציבור. יש והיא מוצגת כ"צורך דמוקרטי", "צורך ציבורי" וכו', אבל אינה מכסה אלא על יצר מציצני שפל או יצר של הציבור 'למרוח בזפת ולגלגל בנוצות' את אישי הציבור.

הלכת קול העם קבעה, כי עצם היות השיטה דמוקרטית מחייב את חופש הביטוי כי אך ורק אם תועלנה כל הדעות על-פני השטח, רק אז תובא לידי ביטוי האמת. ואני אומרת - לאו דווקא. לדמוקרטיה פנים רבות ופונקציות רבות נחוצות כדי לשרת את הדמוקרטיה. אחד האמצעים החשובים שבאמצעותם נשמרת מדינה וחברה דמוקרטית לאורך זמן הינו פעילות חוץ פרלמנטרית, קרי גופים, אנשים וקבוצות אשר אינם חלק מה'תהליך הפוליטי' השיטתי והממוסד, ואשר יוצאים מתוך חייהם הפרטיים אל עבר מעורבות ציבורית. אני יכולה לתאר כמה אנשים בסביבתי הקרובה אשר אני מכירה אף באופן אישי, שהגבול אצלם מטושטש בין אישי לציבורי. הם לא "בחרו" ב"קריירה" פוליטית מתוכננת, אלא שאירוע מסוים לחץ אצלם על טריגר המעורבות והאכפתיות, וכמו מתוך הכרה שצמחה לדחף פעילות, הם החלו אט אט להיות 'פעילים ציבוריים'. הם ישבו בביתם ופרסמו מאמרים באינטרנט, 'טקבקו', יצאו למחאות פה ושם, עם התעצמות המחאות ניתן היה לאמר כי הם 'אנשים פוליטיים' כמעט, אבל המעבר בין אנונימיות ופרטיות לבין 'פעילות פוליטית' לא היה חד אלא היה הדרגתי, כאשר כל צעד מסטטוס של 'לא פעיל' אל סטטוס של 'פעיל' נעשה מתוך הכרה, דחף, מעורבות ורצון לשנות. 'כמה עצים יוצרים יער' או 'כמה קנים יוצרים ערימה' הן שאלות מובהקות אשר יש לשאול בהקשר של הפעילות הציבורית של אנשים 'מעורבים' כלומר: היכן עוברת נקודת האל-חזור אשר ממנה האדם הפרטי הופך להיות ציבורי בלא יכולת לשוב לסטטוס של 'פרטי'? אנשים מסוימים אשר פעילים ללא לאות בתחום הציבורי החוץ-ממסדי מחליטים יום אחד להיבחר למשרה ציבורית.... יש וההחלטה ספונטנית, פרי ייאוש מהיכולת לקדם נושאים הבוערים להם בדרך החוץ פרלמנטרית, והופ, האדם הפרטי שהוא פעיל ללא ליאות הופך בן רגע ל'פעיל ציבור'. יש להבין שהמטרה של חברה דמוקרטית אמיתית (זו שהציבור מעורב בה ולא משתתף בבחירות אחת לארבע שנים) היא לגייס כמה שיותר אנשים 'מהישוב' לפעילות חוץ פרלמנטרית ציבורית - דמוקרטיה היא כמו אש שיש להשליך אליה גחלים כל הזמן, ואותם פעילים חוץ פרלמנטרים הם אותם גחלים אשר מזינים את אש הדמוקרטיה. דמוקרטיה אשר בה מתקיימות בחירות אחת ל-4 שנים, אך הציבור אדיש, אינה דמוקרטיה. הינה אם כן, מהשיטה הדמוקרטית נגזר לא רק 'חופש הביטוי' שיכול להיות בוטה ושוצף קצף כל עוד אין "ודאות קרובה" לפגיעה בבטחון המדינה (כפי שנפסק בהלכת קול העם), אלא גם נגזרת היכולת לעודד פרטים אשר על ליבם טרוניות באשר לאופן התנהלות השלטון, לקום ולעשות מעשה. עידן האינטרנט האיץ תופעה זו כיוון שכיום אין צורך כדי להיות פעיל ציבורי לקום מהכורסא, פעיל ציבורי יכול לטקבטק ולכתוב מאמרים ולכתוב עצומות אינטרנטיות.

דוגמא מובהקת לפעיל ציבורי שכזה הינו ג'קי אדרי מדימונה, שאת מרבית מאבקו למען זכויות עובדי קבלן ניהל דרך טובקים באינטרנט. האם ג'קי אדרי הוא איש פרטי או פעיל ציבורי? כדי להמחיש את הטשטוש בין השניים, אציין כי את פעילותו הציבורית החל ג'קי אדרי בעקבות טריגר אישי: פיטוריו ממפעלי ים המלח עקב התראיינות לכתבה, טריגר אשר גרם לו להבין את מצבם העשוק והמנוצל של עובדי הקבלן, אך זה לא לגמרי נכון: למעשה ג'קי אדרי החל להתסיס את עובדי הקבלן בדימונה עוד טרם התראיינותו לכתבה, כאשר ניהל אתר אינטרנט לזכויות עובדי הקבלן. לאחר שפוטר פעילותו הציבורית הואצה, הוא אף נכנס בשלב מסוים למקום העשירי ברשימת תפנית, כתב בכל במה אינטרנטית אפשרית, והחל להבין כי עושק עובדי הקבלן זה רק סמפטום לחולי חברתי עמוק יותר, והחל להיות פעיל גם בתחומים חברתיים נוספים. המקרה של ג'קי אדרי כמו גם של פעילים נוספים אשר באופן לא מתוכנן 'המירו תדר' מפרסונה פרטית לציבורית, עקב מעורבות בתחום אשר היה קרוב לליבם, ממחיש כיצד הטשטוש בין פרטי לציבורי ככל שהדבר נוגע לפעילות חוץ פרלמנטרית, בעיקר זו האינטרנטית, הוא רב.

חשיפת "אנשי ציבור" ללשון הרע ללא הגנות מספקות, בטענה שהם "אנשי ציבור" מתאימה לימי ה'דם הכחול' באנגליה אשר בהם היה קו מוחלט בין ה"שלטון" לבין ה"עם" - שלטון העם, הוא הדמוקרטיה ביוונית, פירושו שכל אדם הוא גם פרטי וגם ציבורי וכדי לאפשר זאת, אין לחשוף 'אנשי ציבור' חשיפת יתר ללשון הרע, תוך מיעוט ההגנות עליהם, כיוון שהדבר יפגע בנכונות של אנשים טובים וראויים לקחת חלק בפעילות ציבורית. למעשה, פוליטיקה אשר תקרת הזכוכית שלה היא תקרת הגועל (קרי רק משופשפים שעמידים בפני רפש דיבתי מילולי יכולים להיכנס לשם) - פוליטיקה אשר על תקרת הזכוכית שלה שפוכות ערמות של זבל, הינה פוליטיקה של שיתוק חופש הביטוי. מי רוצה להירצח עקב הסתה? מי רוצה שהכפשות כלפי יעטרו את כותרות הצהובונים? רוב האנשים לא, ובדרך זו דמוקרטיה היא לא שלטון העם אלא שלטון המושחתים והחלולים, אלו שיכולים לשאת את המרפקנות המסריחה בצמרת. מי שאינו יכול להימצא בליבתו הרותחת של הר געש דיבתי, אינו יכול להליך הדמוקרטי וכך זו לא דמוקרטיה לכולם, זה לא שלטון העם, אלא שלטון בעלי עור הפיל.