הגיע הזמן להיישיר מבט אל המציאות, הגיע הזמן להפסיק לטאטא את המציאות אל מתחת לשולחן. ממשלת ישראל והעומד בראשה כבר אינם יכולים להסתתר מאחורי מליצות רמות ונבובות.
בחודשים האחרונים, תוך צפצוף בוטה על התראות מערכת הביטחון, נתן ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אור ירוק למחבלי הפתח לעלות שוב על המדים ואישר העברת כלי נשק ותחמושת לאותם מחבלים מועדים ברוב אזורי יהודה ושומרון.
לפני כמה שנים היינו קוראים לזה "אור ירוק לטרור", שהפעם מי שנותן את ה"אור הירוק" זו לא הרשות הפלשתינית, אלא ממשלת ישראל, הממשלה שלנו.
בעידן הפוסט-מודרני מיסודו של ההוגה חיים רמון, מדינת ישראל מתעקשת לעלות לבמה ולהעלות מחזה האיוולת עד תומו ויהי מה. המציאות לא תבלבל אותה, גם לא מחאות הקהל. גם אם השחקנים האחרים לא יופיעו, הם יהפכו את המחזה להצגת יחיד, הצגה חד-צדדית.
עד לפני כמה שנים, הדלת המסתובבת הסתובבה אצל מחבלי הרשות, כיום הממשלה שלנו מסובבת אותה. לילה לילה נשלחים חיילי חטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות של צה"ל לסכן את נפשם בסמטאות ובקסבאות על-מנת ללכוד מחבלים ופעילי טרור.
בשונה ממעצרי הדמה המתוקשרים מבית היוצר של יאסר ערפאת ומוחמד דחלאן, לוחמי צה"ל מחרפים את חייהם באמת, היות והם מאמינים למפקדיהם כי המעצרים ולכידת המבוקשים יביאו למניעת פיגועי טרור.
משהו מעט לא הגיוני וקצת לא מתקבל על הדעת שאותה היד הפותחת בקביעות את הדלת לאלפי מחבלים בכירים, חותמת על אישורי תוכניות למבצעי לכידה של מחבלים זוטרים יותר, תוך סיכון החיילים וידיעה ברורה שמשוחררי ה"מחווה" של היום הם העצורים של המחר ועצורי הפעולה הלילה הם משוחררי ה"מחווה" של מחרתיים.
יושבים גאוני התכנון, אשפי האסטרטגיה מקרית בן-גוריון, ומסבירים לנו, המוני העם הנבערים, ששחרור המחבלים והעברת הנשק לחברינו מהפתח נועדה לחזק את מעמדו של אבו-מאזן מול החמאס.
בחודשיים האחרונים, מאז השחרורים ההמוניים, הסרת המחסומים והעברות הנשק והתחמושת, נרצחו שלושה יהודים על-ידי "שוטרי" הרשות הפלשתינית עצמם.
עידו זולדן, אחיקם עמיחי ודוד רובין נרצחו על-ידי חיילי המיליציה של אבו-מאזן, אותם "שוטרים" שעל חיזוקם עמלה כל-כך הממשלה, הממשלה של הנרצחים למי שהתבלבל לרגע.
גם לפני 14 שנה, כשממשלת ישראל הביאה לכאן את מחבלי הפתח מתוניס כדי שהם ילחמו בטרור במקומנו, הקונספציה היתה לא הגיונית. כיום, כשהתוצאות הכאוטיות של ההימור ההוא כבר גלויות וידועות לכל ילד, חזרה בדיוק על אותו מתווה מטורף היא כבר הרבה מעבר לרשלנות.
כשהממשלה שלנו מעלה את אותם מחבלים מחדש על מדים, מאפשרת להחזיר להם את נשקיהם ושיא האבסורד: משלמת להם למעשה את משכורתיהם באמצעות העברות המיסים לרשות - מה הפלא שציבור האזרחים מתחיל להרגיש שמי שאמנם לחץ על ההדק הוא חייל של אבו-מאזן, אבל מי שנושאת באחריות למעשי הרצח, ואולי אף יותר מ"סתם" אחריות, היא דווקא חבורת הבימאים של ההצגה הא-נורמלית הזאת, ממשלת ישראל.
יש מצבים בלתי נתפשים, בהם המילים נגמרות, בסיטואציות הזויות ולא הגיוניות כל-כך, מסגרת נוקשה של תווים ואותיות לא יכולה להכיל את הכמות הבלתי נתפשת של חוסר ההיגיון.
בימים כאלה נפתחות דלתות אולם התיאטרון, תיאטרון האבסורד.
על בימת התיאטרון יושבים להם עבריין מין מורשע וחשוד סדרתי בשחיתות המציגים הימור כפייתי בחיי כולנו, בעצם המשך קיום המדינה.
ההצגה חייבת להימשך, המציאות לא תבלבל אותם, דבר לא יגרום להם לעצור, אף לא לרגע קטן של חשיבה, גם לא מחאות הקהל - הקרבן.
ההצגה כלל אינה מיועדת בשבילו. היא מיועדת לכמה פרשנים כותבי ביקורות תרבות בעיתון הארץ ולקונדליסה אחת. ההצגה חייבת להימשך, וזה בעצם טיבה ומטרתה, שהיא חייבת להמשך, ליצור עוד מרווח זמן, עוד שבוע או שבועיים בהם יתווכחו על דברים אחרים מלבד כשלי המלחמה בלבנון והבית ברחוב כרמיה. ההצגה נמשכת, הגיע הזמן שהציבור יתעורר ויוריד עליה את המסך.