נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, הציג בביקורו בישראל החודש את עמדתו המעודכנת ביחס להסדר ישראלי-פלשתיני. בהצהרה שנשא במלון "קינג דייוויד" בירושלים, פירט בוש את חזון "שתי המדינות, ישראל ופלשתין, שיחיו זו לצד זו בשלום ובביטחון", ערב פתיחת המשא-ומתן על "סוגיות הליבה" בין משלחות שני הצדדים.
ההצהרה הולכת בקו שהתווה הנשיא בנאום החזון שלו מיוני 2002, אך עיון בפרטיה מצביע על התפתחות ושינוי בעמדותיו, בהשוואה ל"מסמכי חזון" קודמים של בוש: נאומו בוועידת עקבה ביוני 2003, מכתבו לראש הממשלה אריאל שרון מאפריל 2004, ואפילו נאומו בוועידת אנפוליס בנובמבר 2007.
סקירת השינויים מראה, שהם מבטאים ניסיון אמריקני להציג עמדה מאוזנת יותר, ולהתרחק מעט מעמדות קודמות שנתפסו כהטיה לטובת ישראל, בעיקר בהשמטת הביטוי "מדינה יהודית", האזכור המרומז לגושי ההתנחלויות, וההסתייגות מיישוב פליטים בישראל, שהופיעו במכתבו לשרון; ובהצגת "סיום הכיבוש שהחל ב-1967" כנקודת המוצא של המשא-ומתן על הסדר הקבע, במקום החלטות 242 ו-338. עם זאת, בוש שמר על מרחב גמישות, שיאפשר תן-וקח בין הצדדים בהידברות על שלושת סוגיות הליבה - הגבולות, הפליטים וירושלים.
"מדינה יהודית" שאלת אופיה וזהותה של ישראל עלתה לסדר היום המדיני בעקבות כישלון תהליך השלום בסוף תקופת הנשיא ביל קלינטון, והחשש הישראלי מהעלאת התביעה הפלשתינית למימוש "זכות השיבה". בתוכניתו לסיום הסכסוך ("הפרמטרים") דיבר קלינטון על "פלשתין כבית הלאומי לעם הפלשתיני, ומדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי". בתקופת בוש דרשה ישראל הכרה אמריקנית בהיותה "מדינה יהודית". הממשל הסכים, והעמדה הזאת הוצגה לראשונה ב"נאום לואיוויל" של שר החוץ קולין פאואל, בנובמבר 2001. הנשיא בוש הכריז בעקבה, במכתב לשרון ובאנפוליס על מחויבותה של ארה"ב לישראל כמדינה יהודית.
אך בהצהרת קינג דייוויד הוא חזר לנוסח הישן של קלינטון, ודיבר רק על "בית לאומי". המחויבות האמריקנית לביטחון ישראל הופרדה והוצגה בהקשר אחר בהצהרת קינג דייוויד. השינוי נובע, כנראה, מההתנגדות הקשה של הפלשתינים ומדינות ערב להכרה ב"מדינה יהודית", בעקבות העלאת העניין מהצד הישראלי בשבועות שקדמו לוועידת אנפוליס. ערב צאתו לאנפוליס, אמר ראש הממשלה אהוד אולמרט לוועדת החוץ והביטחון ש"נקודת המוצא לכל משא-ומתן עם הפלשתינים תהיה הכרה בכך שישראל היא מדינת העם היהודי". אולמרט אמר גם שמנהיגי הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס וסלאם פיאד, "רוצים לעשות שלום עם ישראל כמדינה יהודית". ההתנגדות הפלשתינית למושג "מדינה יהודית" נבעה כנראה משתי סיבות: הוויתור המשתמע ממנה על "זכות השיבה", ודאגה למעמדם של ערביי ישראל.
הפליטים במכתבו לשרון מ-2004 הציג בוש עקרונות מפורטים יותר לפתרון בעיית הפליטים - "מוסכם, צודק, הוגן ומציאותי" - שלדעתו אז, צריך להיעשות דרך הקמת מדינה פלשתינית "ויישוב הפליטים שם, ולא בישראל". אך גם בראיון שהעניק לערוץ 2 לפני צאתו לאזור וגם במסיבת העיתונאים בבית ראש הממשלה בירושלים, דיבר בוש על "זכות השיבה" כאחת מסוגיות הליבה. בכך השתמש בכותרת "הפלשתינית" של סוגיית הפליטים, שמעוררת התנגדות קשה בישראל. בהצהרת קינג דייוויד הסתפק בוש בנוסח מעורפל יותר: "עלינו לצפות להקמת מדינה פלשתינית ומנגנונים בינלאומיים חדשים, לרבות פיצוי, כדי לפתור את סוגיית הפליטים".
הגבולות בוש חזר בהצהרת קינג דייוויד על עמדתו, שהובעה לראשונה במכתבו לשרון מ-2004, שהגבול צריך להתבסס על קווי שביתת הנשק מ-1949 "עם תיקונים מוסכמים, שישקפו את המציאות העכשווית". אבל הוא השמיט את הקטע במכתב שהתייחס מפורשות ל"מרכזי אוכלוסיה ישראלים קיימים" בשטחים כביטוי לאותה "מציאות עכשווית", הותיר אותה מעורפלת משהו, ורק חזר על הקביעה שישראל צריכה ליהנות מגבולות "מוכרים, בטוחים ובני-הגנה", ושהמדינה הפלשתינית צריכה להיות "בת קיום, רציפה, ריבונית ועצמאית".
מקור הסמכות בהצרות אנפוליס וקינג דייוויד ניכר מאמץ של הממשל האמריקני להתנער מהצהרות, הסכמים ומושגים "מקודשים" מהעבר. אין בהן, למשל, איזכור להחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, או להסכמי אוסלו, שהופיעו בעבר בכל מסמך מדיני (למשל בנאום בוש מ-2002, במפת הדרכים, ובמכתב לשרון). לעומת זאת, בוש קבע הפעם כי "נקודת המוצא למשא-ומתן על הסדר הקבע ברורה -- סיום הכיבוש שהחל ב-1967". בכך הלך מעבר לאזכורים קודמים של "סיום הכיבוש", אם כצעד שיתרום לעתידה של ישראל (בנאום מ-2002) או כאחד היעדים של התהליך (במפת הדרכים).
ירושלים בוש התייחס בהצהרת קינג דייוויד לסוגיית ירושלים, לראשונה בתקופת כהונתו, אך נמנע מהצגת עמדה ברורה מעבר להכרה בדאגות הפוליטיות והדתיות של הצדדים, ואמירה שהדיון על ירושלים יהיה קשה. נראה שכאן ניסה בוש להימנע מעימות עם ארגונים יהודיים בארה"ב, שהעלו את ההתנגדות לחלוקת ירושלים לראש סדר היום שלהם בהתנגדותם לתהליך אנפוליס. לכן נמנע בוש מהצגת עמדה מפורטת כקודמו, או אפילו עקרונות כלליים להסדר בירושלים.