הוא מוכר כ"ישראלי המכוער" ובתור שכזה אין לו, מן הסתם, אח ורע בעולם. הוא יודע להידחף בתור לאוטובוס או לקופת הקולנוע ולנצל כל פירצה אפשרית שתזכה אותו "להיות ראשון".
בדרך כלל שם הצופן הוא "אני אחריך", והוא דואג ליידע בכך את מי שניצב בתור לפניו, וגם את כל הסובבים אותו, למען יראו וייראו. הוא לא יבזבז רגע אחד מיותר בבנק, בעיריה, או בקופת החולים, לפני שיסתלק עם המספר שהוקצב לו בעמדת ההמתנה לתור. הוא יחזור רק במועד שעליו יחליט לצורך התייצבות בפני הפקיד או הרופא. הצרה היא שלא תמיד הוא ידע לחשב את הזמן הנכון. או אז יפרוץ ויכוח קולני בינו, בעל מספר ה-40 בתור, לבין מספר 45, הממתין בו כבר שעתיים תמימות ומורטות עצבים, מבלי לנטוש אותו.
"אני מספר 40 ואני לפניך" - יישמע קולו הסמכותי והמאיים של נוטש התור. העובדה שאיחר לתורו מעניינת אותו כקליפת השום. "עכשיו אני נכנס - הוא יקבע עובדה בשטח, ואוי למי שיעז להמרות את פיו. במקרה הטוב הוא ימטיר עליו מטר של קללות ובמקרה הרע הוא, פשוט, יראה לו את נחת זרועו.
עובדות בשטח גם בתור למעלית הוא תמיד ידאג להיות הראשון, ישתחל בשעריה עוד בטרם יצא ממנה אחרון היוצאים. בסופרמרקט הוא יציב את עגלת הקניות ליד הקופה, כדי "לקבוע עובדות בשטח", עוד בטרם מלאה סאת-קניותיו. מה שבטוח - בטוח. בינתיים הוא ימשיך במסע-קניותיו, ללא עגלה, והקונה התמים הנוסף, שכבר סיים את קניותיו, ייאלץ להמתין, בסבלנות, עד לבואו של מי שבכלל לא עמד בתור לקופה כמו כולם.
בחדר הכושר הוא יניח את המגבת האישית שלו על ההליכון, או על עמדת המשקלות, כדי לתפוס חזקה עליהם, ובינתיים אין לו בעיה להתאמן על אופני המירוץ. העובדה שבכך הוא מונע מאחרים להשתמש במיתקנים ה"תפוסים" – כלל אינה מעניינו.
לתפוס חזקה גם בבריכת בית המלון, שבו יבוא להתארח, חזקה עליו שיתפוס חזקה. הוא ימהר להניח, עוד בשעת בוקר מוקדמת, צרור-מגבות על כסאות הנוח, שאותם הוא אמור לנצל, יחד עם בני משפחתו, רק לעת צהריים. הנופשים האחרים, בבריכה של שעות הבוקר, יחפשו לשווא כסא פנוי.
באמצעות הטלפון הנייד שלו יאפשר "הישראלי המכוער" לכל דיכפין להאזין לשיחותיו האינטימיות, שיתנהלו תמיד בקול מרומם, ולשתף עימם את חוויותיו. וכשהוא בנהיגה - אחת ידו עושה בהגה והשניה מחזקת בנייד. העובדה שהוא מעכב בנסיעתו האיטית והבלתי מרוכזת את המכונית שמאחוריו - כלל אינה מזיזה לו. ואם בנהיגה עסקינן, הוא גם לא יהסס לרגע להחנות את מכוניתו ב"חנייה כפולה" ("דאבל פארקינג"), להסתלק מן הרכב לזמן מסויים ולחסום בכך את דרכה של המכונית החונה במקביל. נהגה,שיבקש להתניע אותה, יצפור אלף צפירות לשווא לנהג האלמוני והחצוף שלנו. זה האחרון לא יחזור, כמובן, למכוניתו, בטרם יסיים את ארוחת הבוקר שלו בבית הקפה הסמוך.
וכש"הישראלי המכוער" יגיע הביתה, בשעת צהריים, הוא לא יהיה רגוע יותר. אז אז חזקה עליו שידאג להפעיל ב"פול ווליום" את הטלוויזיה או הרדיו שבחדרו וימנע בכך את מנוחת הצהריים של שכנו. ולעת ערב, משאגר כוחות, הוא ישמיע לאורחיו, במסיבה הביתית שלו, מוזיקה מחרישת-אזניים, וימנע מהם לנהל ביניהם שיח ושיג.