עיוור ולא יראה, חירש ולא ישמע, אך הנער שלא זכה להשכלה ראויה ושוויונית יבין גם יבין את ההשלכות העתידיות של משבר ההשכלה בישראל. למשבר זה השלכות על דור העתיד אשר צפוי ליטול את מושכות המנהיגות במשק ובשירות הציבורי. מהם יצמחו קברניטי מדינה, עורכי-הדין, הרופאים, המורים והמרצים באוניברסיטאות.
יד אמן חיברה תארים המציירים את קווי דמותו ואיכויותיו של הנוער הגדל בחצרות בתינו. מלח הארץ - נאמר עליהם, דור העתיד - שיבחו אותם ויפה הבלורית והתואר - קוננו עליהם. אולם על-פי ההתנהלות הקלוקלת של גבירי הכנסת וקברניטי הממשלה, המנהיגות אשר נבחרה להוביל את המדינה לגדולות, העתיד נצבע בצבעים כהים והוורוד נטמע בהם ואין לו עוד זכר. ידי האמן, אשר יעדו עצמם לצבוע את הנוער בתארים מאירים ומרננים, נעדרו הפעם משורותיהם של מנהיגי המדינה. ואין להם תחליף.
כנער שגדל בפריפריה (אשר נותרה במעמדה גם בהווה), בעיר מוכת הקסמים (בהווה וכנראה גם בעתיד), והתחנך בפנימייה ירושלמית בשם קידום השוויון בהשכלה, אני מצטמרר מן המחשבה שלנוער זה העתיד איננו עוד וורוד. אין זה אומר שאין לו עתיד כלל, אלא שאין זה העתיד לו אנו מייחלים. אין מדובר הפעם בהבחנה גסה בין מרכז לפריפריה, המשבר מחלחל לכל רובדי החברה הישראלית והווה סכנה קיומית לעתידה של מדינת ישראל.
שביתת המורים העלתה לדיון ציבורי, כמידי שנה, את המשבר העמוק בו ניצבת מערכת החינוך בישראל, עימו גם סוגיית מעמדם הנמוך של המורים בפירמידת השכר, הכבוד והערכה של עובדי הציבור. הכבוד וההערכה שיש לתת למורים גדול מזה של כל עובד ציבור אחר, יהא מעמדו אשר יהא. אחרי הכול, אף אם נייחס לאותו עובד ציבור, נאמר - פקיד ציבור בכיר ואולי אף ראש הממשלה עצמו, את השאפתנות הטמונה באופיו, את החינוך מביית ואת הסביבה החברתית בה גדל, אין כל ספק כי למוריו ומחנכיו מניות בהצלחתו. אחרי הכול את מירב הכלים רכש בבית הספר (או לפחות אמור היה).
מצב הדברים היום שונה מבעבר. אולי אני טועה והמצב מעולם לא היה טוב יותר. גם זה בגדר אפשרות. אם נכון הדבר נדרשים אנו לבדק ביית מחמיר יותר. אולם ההיסטוריה, לטעמי, נוטה יותר לטובת האבחנה הראשונה. זאת, על-אף הליקויים שהיו ושניתן להצביע על קיומן בעבר. מכל מקום, מערכת החינוך אינה ערוכה עוד להקנות כלים לחיים. היא עסוקה במיפוי אחוזי ההצלחה בבגרויות. כך גם נראים פניה של מערכת החינוך, בה שולטת הסטטיסטיקה - קרי הגדלת אחוזי מקבלי הבגרויות, ולא ההיבט האקדמי - קרי, לימוד לשם רכישת ידע וכלים אקדמיים.
העמדת הקדימות המוענקת לסטטיסטיקה על-פני אקדמיזציה של מערכת החינוך פוגעת ללא כל ספק ביצירת הון אנושי איכותי. זאת ועוד, כאשר החינוך נשלט על-ידי אווירה של חוסר באמצעים, במקום בו אין מספר כיתות נאות, קיים חוסר במעבדות ראויות לעומת שפע בכיתות צפופות המכילות מוחות בלתי מרוכזים, אפשר בהחלט לתהות כיצד אפשר לקיים את היסודות הנחוצים להכשרת דור צעיר של מדענים ומלומדים.
הסטטיסטיקה אינה מרפה מאיתנו והיא מראה לדמותנו החברתי ועתידנו הקיומי. על-פי סטטיסטיקה זו ההשקעה בחינוך פוחתת עם השנים. גם אם נקבל את טענת משרד החינוך כי תקציב רב המופנה לחינוך, אך זה קטן בהקצאה לנפש בשל מספר רב של תלמידים הנמנים עם המערכת, הרי שיש בה לחזק את הביקורת המוטחת במשרד החינוך ולפורר את טענות האוצר. הסטטיסטיקה מראה עוד כי מערכת החינוך מפגרת אחר מדינות המפותחות בהענקת כלים לתלמידיה. הכישלונות במתמטיקה והבנת הנקרא הינם אינדיקציה חותכת לכך.
במצב דברים זה, החינוך הופך לפריבילגיה ולא לזכות. אלו שידם משגת יממנו את העלויות הכרוכות בהשלמת מסכת החינוך לילדיהם אלו שידם אינה משגת יוותרו מאחור. זוהי המציאות לאשורה. אין אפוא להתפלא על שמשבר החינוך נתפס, בין היתר, גם כמגלם, אף יותר מבעבר, את הפער ההולך וגדל ברכישת הידע בין עשירים ועניים. לא כך צריכים הדברים להראות במדינה שהחינוך בה נחזה להיות חובה ואף זכות יסוד.
איכות החינוך
סוגיית איכות החינוך אף היא מצריכה עיון נוסף. ההשכלה הגבוהה נשענת ביסודותיה על מערכת החינוך הממלכתי. אם החינוך הממלכתי אינו מסוגל ואף אינו מעניק ידע מספק, להבדיל ממידע, ואינו מקנה כלים אקדמיים נאותים, יש לכך כמובן השלכות. הסטטיסטיקה מראה כי על-אף שמספר אחוזי המחזיקים בבגרות עלתה, איכות הבגרות ירדה (פלאים). לכך בוודאי יש השלכות על איכות כוח האדם בשירות הציבורי, העסקי וביטחוני. אין זה הוגן כלפינו, כחברה, שמשק המדינה ישען בעתיד על מספר קטן של בני נוער אשר נהנה מפרות החינוך הפרטי.
המדד לאיכות החינוך הינו מדד יחסי והוא נמדד ביחס לאיכות החינוך הבסיסית שמוענקת לחוליה החלשה שבו. סוד החוכמה בחינוך הוא להעניק הזדמנות שווה לכולם על-ידי הענקת כלים שווים וקידום בני הנוער הנזקקים לסיוע בכלים האפקטיביים לשם השגת תכלית זו. בפשטות, השכלת יסוד איכותית מעצימה את כל השכבות, ויוצרת מערכת יצרנית העשירה באנשים משכילים ואיכותיים. בחברה תחרותית בא הדבר לידי ביטוי לא רק במדד הציונים אלא אף בחתירה ובנגישות להשכלה גבוהה. כתוצאה כמות ואיכות הנוער אשר יפנה להשכלה גבוהה ולמחקר תהא גובהה יותר, אך כך גם איכות בני הנוער הפונה לפעילות עסקית או עוסק בעבודות המשק.
לא כך נוהגים קברניטי המדינה, ההשקעה בחינוך אינה זוכה לקדימות ולעתים מאבדת כל התעניינות. החינוך, כפי שנכתב נכונה במאמר שפורסם בג'רוזלם פוסט, נתפס עלי-ידי המדינה כמותרות שאין לה צורך ממשי להשקיע בו משאבים. גם אם נעמול קשות, קשה יהיה להפריך טענה זו בהתבסס על התנהלות האוצר ומשרד ראש הממשלה במשבר הנוכחי.
החינוך אמור להיות שוויוני מכוח החוק. כיצד אם כן יכולה המדינה להתייחס בשוויון נפש לפערים הקיימים ולהתייחס להשכלה כמותרות. יתרה על-כן, כיצד יכולה מדינה המחזיקה בתפיסה זו לשרוד בעולם טכנולוגי בו אויבנו המרים מבינים כי המפתח לעליונותם היא השקעה בחינוך. ראה ערך אירן. המשבר הנוכחי, גם אם אינו נותן אותותיו כיום, יהיה בעל משקל מכריע בעתיד. המציאות, יש לציין, אינה רחוקה מכך. במדינה חסרת משאבים טבעיים, אין משאב יקר מזה של כוח האדם איכותי שבו. זאת קברניטי המדינה מסרבים להפנים.
מצב חמור
מצב החינוך אינו בכי טוב, על כך אין חולק. לטעמי המצב אף חמור מזה. רבים מבני הנוער כיום, אף כי נדמה שאכן רכשו חינוך והשכלה, זכו לאיכות חינוך ירודה, כזו שספק אם ניתן לראותה כמגלמת את האיכויות הגלומות במונח "השכלה". זוהי השכלה למראית העין. ההפניה כאן למצב החינוך בפריפריה דווקא מוצדקת. לבטח אין זו השכלה המקנה לבעליה את היכולות לנווט עצמו במעלה הפירמידה של ההצלחה הכלכלית והחברתית. אוסיף ואומר כי, לטעמי, יש במתן חינוך למראית העין משום שלילת הזכות לחינוך והשכלה. משבר החינוך והירידה באיכות החינוך מהווה לפיכך פגיעה קשה באינטרסים החיוניים של מדינת ישראל מן ההבט המדעי, הכלכלי ואף הביטחוני. זאת לנוכח העובדה כי הממשק המשותף לכולם הינו: השכלה איכותית.
למשבר במערכת החינוך היסודית והעל-יסודית נוסף השנה ממד נוסף - שביתת המרצים הבכירים באוניברסיטאות. שביתה שאומנם הגיעה לסיומה אך השאירה את חותמה בציבור. שביתה שיפה לה שעה אחת קודם, שכן היא העמידה על סדר היום גם את משבר המעמיק בהשכלה הגבוהה.
למשבר זה שני הבטים: משבר המימון הציבורי ומשבר בריחת המוחות. טובי בנינו אינם עוד טובי בנינו, אלא טובי בניה (המאומצים) של ארה"ב, בריטניה ומדינות אחרות. ההגירה האקדמית או כפי שרווחת התופעה בפינו - "בריחת מוחות", הינה בבחינת מכת מדינה. להגירה זו תורמים תשתיות מחקר לקויות וחסרות, חוסר בהקצאת משאבים ופורומים נאותים למחקר, כמו גם שכר שאינו הולם את מעמדו של איש החינוך והמחקר בהשכלה הגבוהה. גם דברים אלו אינם חדשים ודובר בהם רבות במהלך חודשי השביתה. למרות שיש לראות בבריחת המוחות בעיה אסטרטגית לעתידה האקדמי של ישראל, חמורה אף יותר בעיית המימון הציבורי של ההשכלה הגבוהה.
אין זה סוד שישראל שואפת להצטרף לארגון לפיתוח ושיתוף פעולה כלכלי באירופה (OECD). הצטרפות כזו אינה מובנת מאליה. יש לצידה דרישות מחמירות. הדוח שפורסם לאחרונה על-ידי הארגון, באשר למצב החינוך בישראל בשנת 2007, הגדיר את החינוך כמצוי בתחתית הדירוג של המדינות המפותחות. מן הטעם לשאול את מנהיגנו היכן הם שואפים להימצא, ברשימת המדינות המתפתחות - שם בוודאי נזכה למקום של כבוד, או ברשימת המדינות המפותחות - שם אנו מצויים בפיגור ניכר. התייחסות להקצאת המשאבים לחינוך והאסטרטגיה הלאומית חייבת להיבנות בזיקה ישירה לתשובה לשאלה זו. עד אז, דוחות כדוגמת דוח זה האחרון אינם מאירים את מצבה של ההשכלה בישראל באור חיובי ובוודאי אינם מחמיאים לה.
משבר החינוך מהווה תמרור אזהרה ברור הקורא לנו, כחברה, לתקן את דרכינו לטובת דור ההמשך והוא בבחינת אינטרס לאומי חיוני. אין זו הפעם הראשונה שזעקתם של המורים לרפורמה מקיפה במערכת ההשכלה בישראל בא לידי ביטוי באמצעי הדמוקרטי היחידי והלגיטימי העומד לרשותם - נשק השביתה. אולם, תשומת הלב הוסבה במהלך השביתה מבעיות הליבה של משבר ההשכלה בישראל אל הסוגייה של שכר המורים. סוגייה שולית מן ההבט האסטרטגי. אם כי חשובה מן ההבט האישי של הענקת תגמול הולם.
ככל שהמערכה תיסוב סביב השכר, כן ירבו השביתות בעתיד והניזוק העיקרי הינו הנוער, אשר זכותו לחינוך נאות נרמסת ברגל גסה. השאלה היא על-ידי מי, במי האשם במורים השובתים או בממשלה ופקידי האוצר המתווים את האסטרטגיה הלאומית כושלת, אשר רואים ומתייחסים לחינוך, לכאורה, כמותרות ולא זכות יסוד כפי שהיא. על כך יענה כל אחד מאיתנו, על-פי צו מצפונו.