החשיבה הצבאית והמדינית בנושא החמאס בעזה, רדופה ומתמקדת בחששות הכבדים מהתעצמות החמאס וביכולתו, לבסוף, לפתח איום גם על ישובים מרוחקים יחסית כאשדוד, קריית גת ונתיבות.
הפתרון שישראל בחרה הוא לנסות לשלוט, ככל הניתן, על עזה מבחוץ דרך מנגנוני פיקוח מורכבים ומסובכים, התלויים ברצון והנכונות הלא קיימת של גורמים שלישיים, כגון: מצרים והאיחוד האירופי. לאחר השתלטות החמאס על עזה, הניסיון לחנוק את עזה היה חלק מהמאמץ להפריח את הגדה המערבית שבשליטת אבו מאזן, ולדלדל את עזה החמאסית כדי שהפלשתינים יעדיפו את השפע הפת"חי על המחסור החמאסי. זאת למרות, שההיסטוריה לא מעידה שיש לניסיון הישראלי לעצב באופן מלאכותי לפלשתינים הנהגה "תואמת ישראל" סיכוי אמיתי.
הפיקוח הישראלי המלא על מבואות עזה הטיל על ישראל, שלא בטובתה, גם את האחריות ההומנית למתרחש בה. אם ישראל מפקחת, רשמית על כל קופסת סיגריות הנכנסת לעזה היא, בסופו של יום, גם אחראית על התרופות והדלק. ניסיון השנתיים האחרונות מאז ההינתקות של קיץ 2005, לימד אותנו בצורה חד-משמעית שהשפעתנו על התחמשות החמאס היא נעלם אחד גדול. אבל האחריות ההומנית על עזה, שנותרה בידנו, היא אבן רחיים שמגבילה אותנו ומשחקת לידי הפלשתינים תומכי החמאס, עד האבסורד שישראל נאלצת לתספק ולתחזק את מי שמצהיר בראש חוצות על מחויבותו להשמדתה. גם אכלנו את הדגים המסריחים וגם גורשנו מהעיר. ישראל גם נכשלה בצמצום העברת הנשק לחמאס, וגם נותרה עם האחריות ההומנית לתושבי עזה.
בראיה רחבה של הסכסוך עם הפלשתינים, המצוקה ההומנית הפלשתינית - המבוימת והאמיתית, היא אחד ממקורות העוצמה של הפלשתינים, ששימשה אותם לבלימת התנופה הצבאית הישראלית יותר מפעם אחת, לגיוס דעת קהל אוהדת ולדה-לגיטמציה של ישראל לכדי מדינה הפועלת בהשראה נאצית. לישראל צריך להיות עניין אסטרטגי להתנער מאחריות לגורל הפלשתינים באשר הם בעיני דעת הקהל העולמית, ולהפוך את הפלשתינים לאחראים לגורלם הם.
ישראל יכולה למצוא הרבה תשובות צבאיות לאיום הרקטי מעזה, לא כאלה שפותרות אותו אבל מצמצמות אותו משמעותית, חלקם פתרונות טכנולוגיים הגנתיים, חלקם קשורים בתורת הלחימה ובהגדרת היעדים ורמת המטרות כיד היצירתיות הטובה. אין לישראל פתרון אמיתי לאחריות על מצבם של 1.5 מיליון פלשתינים שבמקרה גם מלוכדים, רובם, בשאיפה למחוק אותה מעל האדמה.
לכן ישראל צריכה להגביה את החומות בינינו לפלשתינים, בתהליך הדרגתי להתנתק משותפות המכס וההתנהלות הכלכלית ולפתח תלות של הפלשתינים במצרים ולא בנו. ישראל צריכה לקחת את הסיכון, שלא הצלחנו ממילא למנוע, של הברחות הנשק לעזה ולאפשר לעזתים תנועה חופשית למצרים וחזרה. כשאין סולר לחשמל, שייבאו אותו ממצרים וכנ"ל כשאין תרופות. ישראל אומנם מסתכנת בהגברת הברחות הנשק לרצועה, אך היא מרוויחה הרבה יותר חופש פעולה מדיני וצבאי. מבצעי הימים האחרונים הוכיחו חד-משמעית שהחמאס, גם כשהוא חמוש ומאומן, רחוק מלהוות יריב ראוי לצה"ל.
במדיניות נכונה יכולה ישראל להפוך את ההתפרצות הפלשתינית למצרים מהיום והתפרקות מנגנון הפיקוח הבינלאומי, חסר הערך והמשותק, לתחילתו של תהליך מהיר המעביר למצרים, מתוקף העובדות המתפתחות, את האחריות ההומנית על עזה ומשאיר לישראל את חופש הפעולה הצבאי והמדיני לפגוע בתשתיות המנהל ובהנהגה החמאסית עצמה לפי הצורך וההזדמנות. אפשר בהחלט להוציא מתוק מעז.
באשר למעמדו של אבו מאזן בחברה הפלשתינית, אין לנו שום סיבה לספק לו את המותרות של גם לגנות אותנו וגם לחכך ידיו בהנאה כשאנחנו חובטים בשבילו בחמאס בעזה. שיפתור את בעיית מעמדו בחברה הפלשתינית עם חוסני מובארק ולא עם אולמרט. אם אין לאבו מאזן לגיטמציה בחברה הפלשתינית שנובעת ממנהיגותו הוא, ממילא כל תהליך השלום איתו ומולו נידון לעוד כישלון.