בין אלפי הסטודנטים שנרשמו השנה לאוניברסיטה העברית בירושלים, ולא מיצו עדיין את לימודיהם, מפאת השביתה הממושכת, מצוי מספר זעום, אף כי בולט, של סטודנטים אפריקניים.
מרבית הסטודנטים, הם צעירים בני 20-25, שבאו להשתלם באוניברסיטה העברית, בעיקר ברפואה ובמדעי הרוח. בדעתם לעשות כאן שנים מספר, מי פחות ומי יותר - הכל לפי מידת שביעות-רצונם. אולם, כבר כיום, על סף בואם, הם ניצבים בפני אבן-נגף, המאלצת אותם לא אחת לשקול בכובד-ראש כל חודש נוסף לשהייתם כאן, כי הסטודנטים האפריקנים פשוט מאוכזבים מיחס עמיתיהם הישראלים אליהם. אמנם, הם קיבלו באהבה את טירחת הלימוד באולפן ואת עול לימודי ההשלמה, הגוזלים לא מעט מזמנם. גם את העבודות המזדמנות שבהן הם מועסקים - בעיקר ניקיון-בתים פרטיים - הם מבצעים באהבה. מה שמפריע להם הוא דווקא הזמן הפנוי, שאינו רב כלל, העומד לרשותם. הזמן הפנוי הוא אויבם הגדול ביותר של הסטודנטים האפריקנים בישראל, בהיותו מקור לא-אכזב לקשיי קליטתם.
היטיב להסביר תופעה זו סטודנט אפריקני, שעלה באחרונה לישראל: "הזמן החופשי הוא חלק בלתי-נפרד מחיי החברה של האדם המודרני. זמן זה מיועד, מטבעו, לפורקן ולהפגת המתח מחיי היומיום האפורים. אך אצלנו, הסטודנטים האפריקנים, קורה , משום מה, היפוכו של דבר. עובדה היא שבשעות הפנאי אנחנו פשוט משתעממים, אנחנו סגורים בתוך עצמנו כי הישראלים פשוט מנדים אותנו. כל ניסיונותינו לקשור עימם קשרים, עלו עד כה בתוהו".
ואכן, לסטודנט האפריקני אין עם מי להתרועע, כיוון שהסטודנט הישראלי אינו נוטה להתקשר אליו. הוא מנמק זאת בקשיי שפה, העדר לשון משותפת מבחינה חברתית, וגם חוסר זמן.
הסטודנטיות חוששות ממוסכמות
אין זה סוד, כי לסטודנט האפריקני יש מעט מאוד ידידים ישראלים. בשל כך הוא נוטה להסתגר בחברתו הפנימית. חיי הבידור שלו מצטמצמים, בהכרח, בהליכה תדירה, כרונית כמעט, לקולנוע ובארגון מסיבות, המכונות בפיו "היי לייף פרטי". למסיבה כזו, המהווה אולי את הפורקן היחיד עבור הסטודנט האפריקני, מוזמנים לעיתים גם סטודנטים אמריקנים. במסיבות כאלה רוקדים בעיקר ריקודי-קצב והשפה השלטת בהן היא אנגלית. הסטודנט האפריקני סובל בעיקר מ"הבעיה הנשית". מניסיונו הוא יודע כי הסטודנטית הישראלית, אינה מעוניינת כלל בחברתו. נזכיר לדוגמא סטודנט לרפואה, ממדינה מזרח-אפריקנית, שיצא בחברה ישראלית, ובה הכיר סטודנטית ומצא חן בעיניה. לאחר בילויים משותפים, החלו יחסיהם לשאת אופי אינטימי יותר. כתוצאה מכך זכתה אותה סטודנטית למבול של תגובות-ביקורת ולגלוג מצד חבריה הישראלים, ונאלצה לנתק את יחסיה עם האפריקני. הלה נפגע, כמובן, קשות.
אולם, לעתים קרובות יחסה של הסטודנטית הישראלית הוא חששני מלכתחילה. ניסיון העבר הוכיח לסטודנטים האפריקנים שאין להם הצלחה אצל ישראליות, בעיקר בשל השפעת המוסכמות החברתיות,
הסתה ערבית וסנוביזם ישראלי. אחת מתוצאות היחסים הקרירים השוררים בין הסטודנטים הישראלים לבין האפריקנים, היא נטייתם של אלה האחרונים להתקשר עם סטודנטים ערביים, שאף הם חשים עצמם מקופחים. למותר לציין את הסכנות הגדולות העלולות לצמוח מכך. נציין רק את העובדה, שבשנה החולפת אירעו מספר מקרים שבהם נוצלו שיחות אישיות, מסיבות וטיולים, להפעלת תעמולה אנטי-ישראלית מובהקת על סטודנטים אפריקנים נגד סטודנטים ערבים לאומניים. הזדמנויות אלה נוצלו על-ידי הסטודנטים הערביים לניהול תעמולה קיצונית עויינת נגד ישראל.
וצידו השני, המעוות, של המטבע: בחברות הסנוביות של ירושלים מקובל באחרונה להזמין סטודנטים אפריקנים לסעודה חגיגית, או לבילוי סופשבוע בבית המשפחה הישראלית. במקרים רבים הזמנות אלה הן לצרכי ראווה בלבד, וקשרי הרעות עם האפריקנים הם למראית-עין ואין מאחריהם כל בסיס ממשי. הסטודנט האפריקני, הרגיש מטבעו, חש בנקל בזיוף זה. כתוצאה מתופעות אלה מצטברות מרירות ואי שביעות-רצון, העלולות להשחית הרבה מן המאמצים הנעשים על-ידי ישראל ביחסה אל מדינות אפריקה ותושביהן. להזמין סטודנטים אפריקנים להשתלמות בארץ ולגרום לצאתם מפה כמפיצי שם רע, הרי זה אבסורד מצער. ומעבר לזה - פרשת הסטודנטים האפריקנים בישראל היא מבחן לסובלנותה, בגרותה ורגישותה האנושית והציבורית של החברה הישראלית.