קצה נפשי לשמוע, בכל פעם מחדש, את כל אותם דיווחים העוסקים בממשלתנו הכושלת ובמנהיגיה הרפוסים. אווירת הייאוש הכללית במדינה מולידה תהיות רבות ושאלות מציקות, מהסוג שלא בהכרח רצינו להתמודד איתם.
מי הוא בעצם, אהוד אולמרט? עורך דין שהצליח, למכביר, במשרד ממוזג? או ראש עיר לשעבר? או שמא איש עסקים ממולח נקי מכל רבב? האם נצליח להתעלם מההשערות וההאשמות המופנות כלפיו לא רק בענייני מלחמת לבנון הכאובה שנכפתה על כולנו, אלא גם באשר לפרשיות השונות ששמו נקשר בהם לא אחת. כל אותן הפרשיות וההתנהלות הכושלת במהלך המלחמה, מעמידות בספק את מנהיגותו של אולמרט. או שמא האיש הוא מלח הארץ, כמעט אחד משלנו? דומה למיטב הבנים שיצאו להילחם מתוך מטרה להגן, כשעל גביהם שק של ערכים שלא ממש זכה להערכה מצד המנהיגים. האם ציבורים שונים במדינה כמו גם התקשורת, טועים חלילה בעת שנותנים למילה גסה כמו שחיתות להשתרבב באותו משפט יחד עם שמו ותוארו של האיש, שהרי בכל זאת, הוא ראש הממשלה.
בישראל הקטנה, השחיתות היא כמו סרטן בגרון ואין אנו יכולים לשאת אותה עוד. הדיונים סביבה בבתי המשפט, במדיות השונות והיכן לא, הם תזכורת מבישה למדינה כה קטנה שלא פעם נאלצת לחיות בצל שאון החששות. בל נשכח, כי ההצלחה המטאורית כמעט שמפלגת קדימה זכתה לה, לא קרתה בן לילה, וזה לא השד שיצא לפתע ממנורתו של אלאדין והגשים את משאלות ליבם של אלו החפצים בכסף ובמשכורת השמנה. טיפוסה לצמרת של קדימה, לא רקמה עור וגידים בזכותו של ראש הממשלה הנוכחי, אלא פשוט משום שהיה במקום הנכון ובזמן הנכון. קדימה שלא ממש צעדה קדימה, זכתה למרבית הקולות בקלפיות בעיקר בזכות ההילה והאהבה של מרבית העם לאיש ולאגדה: אריאל שרון. הוא היה הכל מהכל, איש צבא ומדינאי מוערך. אמנם, גם שמו לא פעם נקשר לאלו פרשיות אבל בכל זאת, שרון הינו מזן אחר.
מלחמת לבנון הייתה ונגמרה והיא שינתה מעט את המפה הפוליטית, ובעיקר את התפיסה לגבי מי ראוי לכהן כמנהיג במדינה כל כך מורכבת מבחינות שונות ומגוונות. לא כלום, אמר הסופר דוד גרוסמן שבצר לו שכל את בנו אהובו, כי "ההנהגה שלנו חלולה", אמר וצדק.
ישנו ציבור במדינה המרים גבה באומרם, כי אין יאה הדבר שאנשי מילואים או הורים שכולים ינסו להביע דעתם ולומר למקבלי ההחלטות לשאת באחריות בעקבות דוח וינוגרט. מדוע אין זה מקובל? האם הגיוני מבחינתנו לחיות במשך אותו חודש עקוב מדם בחרדה מתמידה לגורל בני משפחתנו, חברנו ומכרנו? מקבלי ההחלטות ישבו אז, וגם היום על הכסא הלא נכון, ומשום כך נחפזו לצאת למלחמה ולקבל החלטות לא מושכלות ביודעם, כי מדינה שלמה עלולה לשלם על כך מחיר כבר, ובמיוחד ההורים שאיבדו את בניהם, נסיכי ליבותיהם.