עו"ד משה מכנס מייחד באתר זה מאמר בו הוא מביע בפסקנות את הערכתו לפיה הצבא לא השתנה. בניגוד לפרשנים הצבאיים, עם או בלי דרגות, מבסס עו"ד מכנס, חייל קרבי ותיק, את הערכתו על הטענה כי הצבא לא השתנה על הטענה שהצבא אינו נערך באימוניו למציאות האכזרית של המלחמה ואין הוא דורש די מחייליו.
תנאי השירות המשופרים מדי של החיילים הקרביים בצה"ל הופכים אותם לחיילים שלא הוכשרו כראוי להתמודד עם מצוקות המלחמה. אלו, לטעמו, אותם החיילים החלושים שקיטרו מאחר שלא קיבלו אוכל ומים במשך יומיים וזהו אותו הצבא שבטיחות באימונים חשובה בעיניו הרבה יותר מאשר הדמיית תנאיו הממשיים של שדה הקרב וסיכוניו.
ידוע לכל כי החיילים הוותיקים נוהגים להטיח בחדשים כי אינם אלא חיילי שוקולדה, חסרי כל ערך קרבי. לא מדובר בהאשמה שמוטחת כלפי החיילים הנהרגים באוהלי גלי צה"ל והקריה בתל אביב, או בתפקידים נוחים אחרים, אלא, האשמה זו מוצגת לחיילים הקרביים ממש. אני שמעתי אותה לפני 35 שנה כשהתגייסתי ואני מניח שנאמרה שנים רבות קודם לכן.
באחד המערכונים של החמישייה הקאמרית הופיע מנשה נוי [למיטב זכרוני] והסביר מדוע הפסדנו במלחמת לבנון הראשונה. תעזבו את כל הסיפורים הוא אמר [הציטוט הוא מזיכרוני ולכן אני ערב רק לרוח הדברים] האחריות לכישלון מוטלת עלי! אני חיפפתי בשכיבות סמיכה, לא ניקיתי את הנשק וסיבנתי כשהיה צריך לעשות פזצט"א. מה כבר אפשר לעשות לחייל לאחר הודאה כזו באשמה אם לא לשלוח אותו ל-35 בפנים.
איני יודע כיצד מתקיימים אימוני צה"ל היום ואם הם פחות מפרכים וקשים מהאימונים שהצבא ביצע לפני 30 שנה ולפני 50 שנה. איני מאמין שנכשלנו ולו בקרב אחד בלבנון בגלל שהחיילים פונקו מדי באימונים. נכון הדבר שהחיילים התאמנו מעט מדי, אלא שכמות ימי האימון אינה נוגעת למידת הצלחתם בתרגיל זה או אחר, אלא מהקצבת ימי האימון בצה"ל. נראה שכל הצבא הסדיר מתאמן כבר שנים רבות הרבה פחות ממה שצריך וביחס למילואים, על-פי התיאורים, המצב היה שערורייתי במיוחד.
עד גיל 40 הייתי חייל חי"ר במילואים ומכסת האימון המקובלת היתה לרוב 10 ימים בשנה וכן מספר אימונים חד יומיים עליהם לא שולמה תמורה. מבחינת איכות האימון מדובר ברענון בלבד שבוודאי אינו מכשיר חייל מילואים למשימות לחימה מפרכות. הכושר הגופני במילואים יורד מאוד וכן גם המיומנות. כאשר התפרסם שאף אימון בסיסי זה היה נדיר בשנים שקדמו למלחמה,יש מקום להאשים אך ורק את הצבא ואת ממשלת ישראל ולא את החיילים.
חיילים נלחמו בעבר גם כאשר זכו לאימון גרוע והיו נכונים להילחם ולהסתכן למרות היעדר הכשרה מקצועית נאותה. חיילי הפלמ"ח לא זכו לאימון טוב יותר והם איבדו למעלה מ25% מחבריהם בקרבות מלחמת השחרור- שיעור אבדות שהיום היה נחשב לבלתי נסבל. אין קשר הכרחי בין מידת המוטיבציה לאימון ולציוד המסופק לחיילים.
לא מכבר ראיתי פרק בתוכנית "תקומה" שתיאר את המלחמה על הדרך לירושלים בה נפלו מאות לוחמים. בצילום מקרוב של אחד המשוריינים נראתה כתובת -"ניצחון או מוות". האם היום היה מפקד מעז להעביר מסר מסוג זה? האם היום קיים מפקד כמו משה דיין המבהיר למפקדי צה"ל כי יש לבצע משימה ללא התחשבות באבדות ואם מפקד לא ימלא משימה בטרם נפגע רוב כוחו הוא יודח מתפקידו?
לא משה מכנס - האשם אינו בחיילים ובוודאי לא באלו המתנדבים ליחידות הקרביות. הבעיה עליה הצבעת היא בעיה של מוטיבציה, הבנת מציאות המלחמה והתמודדות עם סיכוניה ומחירה הבלתי נמנע. בעיה לא פחות חמורה היא ההתייחסות לכישלון זה או אחר. כאשר כל כישלון בקרב הוא נושא לוועדת חקירה, ממילא עסוקים רוב המפקדים בהכנות לוועדה ולא בהכנות למלחמה. כאשר נדע לגבות מפקד, אפילו נכשל או שנגרמו לו אבדות כבדות, אם רק הוכיח דבקות במשימה, נוכל לצפות שיהיה לנו צבא אחר.
בעיקרו של דבר לא "הנהנתנות" של החיילים היא המחייבת ביקורת, אלא החברה בישראל שכבר אינה נכונה להשלים עם המחיר הנדרש מאתנו להקריב במלחמת הקיום שלנו הנמשכת שנים רבות ועתידה להימשך עוד כמה דורות.