כשלון תנועות המחאה

יום לאחר שהוכרזה ההודנה בצפון, יום לאחר יום ההפגזות הקשה ביותר על קריית שמונה, יצאו תנועות המחאה לדרכן. מזה כמעט שנתיים שהתנועות הללו עושות בדיוק מה שעשה הטריומוויראט של אהוד-עמיר-דן חלוץ במלחמת לבנון: מדשדשות. כיצד ניתן להבין את הכשלון החרוץ של תנועות המחאה להפיל את שלטונו של ראש הממשלה השקרן, הנכלולי, הכושל ביותר מאז קום המדינה? כיצד זה שראש ממשלה שהתגאה בכך שאיננו פופולרי, רוצה לומר שרב העם מעוניין בהדחתו ביחד עם חבריו לטריומוויראט, מצליח לשרוד את גלי הזעם, ואף ללגלג עליהם דרך סוכניו הנכלוליים עוד יותר? מכיוון שברור לכולם מה לא, לא ברור לאף אחד מה כן. כל תנועות המחאה רוצות להחליף את אולמרט, ואף אחת מתנועות המחאה לא מציעה חלופה ראויה לאולמרטיזם. אף אחת מתנועות המחאה שהתקשורת רוצה ביקרן איננה מוכנה להכיר בקשר שבין פוסט-ציונות, שחיתות ציבורית, והפקרת האזרח. אף אחת מתנועות המחאה לא מקשרת בין הכנת הצבא לגירוש היהודים, לבין כשלון הצבא בבואו להגן על היהודים. אף אחת איננה מקשרת את הפקרת לב הארץ בידי הארגון לשחרור פלשתין, לבין הפיכת צפון הארץ וצפונה למטווח פלשתיני. אף תנועה איננה מקשרת בין הזקנה הלכודה בקומה הרביעית של שיכון בקריית שמונה לבין הרס בתי חומש ועמונה. כל התנועות נזהרות כמו מאש מזיהוי פוליטי, ואינן מזהות כי הפקרות פוליטית והפקרות ביטחונית והפקרות ציבורית חד הן. הן רוצות שאולמרט יקח אחריות ויתפטר, כאשר שר הביטחון שלו מוביל את הקונצפציה של "שטחים תמורת קטיושות". תנועות המחאה רוצות ללכת בלי (אידיאולוגיה) ולהרגיש עם (שלום עכשיו), הם משקרות לעצמן בדיוק כמו שאהוד אולמרט משקר לכולנו. יש רק דרך אחת לתנועות המחאה להצליח באמת ולשנות את המצב מיסודו. לשוב אל הציונות. הציונות שמיישבת את ארץ ישראל, ריבונית על ארץ ישראל, מתוך הכרה בזכותו הבלעדית של עם ישראל על ארץ ישראל. כל דבר פחות מזה מערער את כל הלגיטימציה של היהודים להקים ולשמר את מדינתם במרחב העויין, ותמיד תמיד מוביל ממלחמה למלחמה, מניצחון שאי אפשר לממש, לתבוסה צורבת המעודדת את האויב להפר את ההודנה כאשר ירווח לו. כל עוד תנועות המחאה אינן ציוניות מעיקרן, בוהדנה, שגיב וגם אשכנזי אינם רלוונטיים, ואולמרט, עליזה ואבו מאזן ימשיכו לצחוק עליהם בפרצוף.