הפער בהיגיון של אולמרט

שבועות אחדים לפני פרסום דוח ועדת וינוגרד הביע ראש הממשלה אהוד אולמרט את דעתו האמיתית על חשיבותה של הוועדה. "יהיו אשר יהיו מסקנות הוועדה", הבהיר אולמרט, "אין בכוונתי להתפטר". לאמירה מן הסוג הזה יכולות להיות מספר משמעויות. האחת: לוועדה אין כל חשיבות והמלצותיה אינן שוות אפילו את הנייר שעליו הן כתובות. השנייה: אני מצפצף צפצוף ארוך על הוועדה שאני עצמי מיניתי ואין לי כל כוונה לקבל עלי את דין המלצותיה, יהיו רציניות ככל שיהיו. על דרך ההיגיון הצרוף פירוש שתי המשמעויות האלה הוא אחד - הוועדה חסרת משמעות ואין כל צורך להתייחס לדברים שתשמיע. אבל נראה שלאולמרט יש הבנה אחרת לגבי משמעות המלה היגיון. הוכחה לכך טמונה בהתייחסותו לתוצאות עבודתה של הוועדה מתוך אימוץ הגישה הבלתי הגיונית של דבר והיפוכו. כאשר הונחו בשבוע שעבר הממצאים החמורים של ועדת וינוגרד על שולחנו השיפוטי של הציבור, לפתע פתאום קיבלה הוועדה משמעות מן המעלה הראשונה. ומי קובע זאת? אותו אולמרט שמבחינתו כלל אין זה חשוב מה תחליט הוועדה. ואיך באו הדברים לידי ביטוי? אולמרט העביר לציבור - באמצעות עושי דברו - את המסר, כי מבחינתו המלצות הוועדה מטהרות את שמו מן הכישלון החמור שתלו בו, ויש בהן זיכוי ברור ומוחלט נגד כל "ההשמצות" שתלו בו אלה ש"מצצו את דמו". בתור פרקליט מנוסה צריך היה אולמרט לדעת, כי אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו בהתאם לנוחות האישית המוכתבת על-פי עוצמת רצון ההישרדות על כס ראש הממשלה. אי אפשר מצד אחד לזלזל בוועדה ולא לייחס חשיבות כלשהי למסקנותיה ובו בזמן להתייחס אל מסקנותיה כדברי אלוהים חיים. כי אם מה שאומרת הוועדה אינו חשוב ומשום כך אולמרט אינו חושב שעליו להתפטר, הרי אין זה הגיוני להסתמך על מה שאומרת הוועדה ולטעון, כי מסקנותיה הן טיהור שמו של אולמרט. על-פי חוסר ההיגיון הזה אפשר לטעון כי בכל תולדות ישראל לא היה ראש ממשלה מוצלח כמו אולמרט, בוודאי בכל מה שקשור בענייני ניהול מלחמת לבנון השנייה, וכי את כל הכשלים החמורים שהתרחשו באותה מלחמה אומללה אפשר לתלות ברמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, שהרי הוא - ולא אולמרט - היה מפקד הצבא שכשל על-פי ממצאי ועדת וינוגרד. הפער שבהיגיון השגוי של אולמרט יכול להוביל גם אל מחוזות אחרים - חמורים לא פחות. אחרי הזכייה ב"טיהור" מטעם ועדת וינוגרד יכול אולמרט להחליט - בניגוד להיגיון הפוליטי וגם הצבאי - לתת לצה"ל הוראה לצאת למבצע לכיבוש עזה, כדי לחסל אחת ולתמיד את מתקפת הקסאמים המתמשכת. אם צה"ל יצליח במשימה - ייזקף הניצחון לזכותו של אולמרט. ואם לא? אולמרט תמיד יוכל להטיל את כל האשמה על הרמטכ"ל החדש גבי אשכנזי. באותה מידה יוכל אולמרט "המטוהר" להחליט, בהתייעצות עם האיש הכי חכם שהוא מכיר - הוא עצמו - על מבצע תקיפה אווירי לחיסול איום הגרעין האירני. אם המבצע יעלה יפה יווסף עוד עיטור מנהיגות לחזה רב העיטורים של אולמרט. ואם יכשל המבצע - הפעם אפשר יהיה להאשים גם את גבי אשכנזי וגם את מפקד חיל האוויר. ובאותה הזדמנות אולי גם אפשר יהיה לתקוף את חוסר אחריותו של שר הביטחון אהוד ברק. ומי יהיה זה שיודיע לציבור כי האחריות האולטימטיבית מוטלת עליו - אבל הוא אינו אחראי למה שקרה? אולמרט, כמובן. וכדי לשפר את הביצועים בעתיד ימשיך אולמרט לשרת את עם ישראל בתפקיד ראש הממשלה על-מנת שיוכל לתקן את הדרוש תיקון. בתיקונים מן הסוג הזה הוא כבר יהיה מומחה בעקבות הניסיון שצבר כשתיקן את מה שהתקלקל בעקבות כשליו הרבים מספור. על בסיס של אותו היגיון עקום יוכל אולמרט גם לעבוד על כל אנשי "מחנה השלום" שסיפקו לו הגנה תקשורתית מאז החל למכור לעולם את תוכניותיו למו"מ לשלום עם הפלשתינים, לחלוקת ירושלים לעיר ישראלית ולעיר פלשתינית, ולאפשרות של קיום דיונים על זכות השיבה ועוד חלומות מן הסוג המפוקפק הזה. עכשיו, אחרי שבעיני עצמו זכה לרהביליטציה ציבורית, יוכל אולמרט לומר לכל מעריצי "יוזמת השלום" שלו - עכשיו תקפצו לי. עכשיו, כאשר אין כל איום המרחף מעל ראשי ויכולתי לשרוד - תמיכתם שוב אינה דרושה לי. ואולי התכמן אולמרט דווקא ימשיך בתעתועי סיסמאות השלום כדי לזכות בתקשורת תומכת ואולי אף יצליח להגיע למועד החוקי של הבחירות ואף להיבחר מחדש. בניגוד לדעה כי אפשר לעבוד על חלק מן הציבור חלק מהזמן אך אי אפשר לעבוד על כל הציבור כל הזמן, נראה כי אולמרט המציא תיאוריה פילוסופית-פוליטית חדשה: אפשר לעבוד על רודפי השלום בכל מחיר ובאמצעותם לייצר אווירה תקשורתית-תדמיתית שבמסגרתה יאמין ציבור הבוחרים כי מאהוד עד אולמרט לא קם כאולמרט.