בחלק זה אתייחס לפעילות המשפטית של ארגון "עדאלה — המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל" במהלך המבצע הצבאי הישראלי שכונה בשם "חומת מגן". המבצע החל ביום 29.3.2002, מיד לאחר הפיגוע הקשה במלון "פארק" בנתניה, ונמשך באופן אינטנסיבי עד 18.4.2002. במהלכו נכנס הצבא הישראלי לערים, לכפרים ולמחנות פליטים בגדה המערבית תוך שימוש בכוח צבאי כבד שלא היה כמותו מאז כיבוש השטחים הפלסטיניים ב–1967. הפעולות הצבאיות במחנה הפליטים ג'נין ותוצאותיהן היו מהקשות שאירעו במהלך המבצע. הפעילות המשפטית שאסקור להלן התקיימה כל משך שהות הצבא הישראלי במחנה הפליטים ג'נין (3.4.2002-18.4.2002) וכללה פניות לגופים משפטיים והגשת עתירות, ובהן ארבע עתירות לבג"צ שעסקו בעיקר במתרחש בג'נין.
העתירות הוגשו במהלך פעילותו המבצעית השוטפת של הצבא הישראלי, דבר שלא היה נהוג עד אז בארגונים המשפטיים לזכויות אדם, משום שהיה ברור שבית המשפט העליון לא יתערב במקרים אלה. העתירות נשענו על המשפט העל–לאומי: אמנת ג'נבה הרביעית, חוקת רומא ופסיקת ה–ICTY בכל הקשור להגנה על האוכלוסיה האזרחית, להריסת בתים ולהגדרת פשעי מלחמה.
בחלק זה אבקש לבדוק את תפקוד עורכי הדין של "עדאלה" כעורכי דין על–לאומיים בקשר לכמה סוגיות: תיעודן של הפרות זכויות האדם באמצעות ההליכים המשפטיים; אלמנט ההרתעה בהליך המשפטי; הדיבור אל הציבור ויצירת דיון ציבורי במהלך הדיונים המשפטיים ובעקבותיהם; השימוש במידע הרשמי בפני פורומים בין–לאומיים; השימוש במשפט העל–לאומי בהקשר של ההתנגדות המשפטית; ושאלת הלגיטימיות.
למען הגילוי הנאות אציין כי כמנכ"ל הארגון וכיועצו המשפטי, אני עצמי הייתי מעורב, פעיל ושותף עיקרי בכל הקשור לעבודת עורכי הדין של "עדאלה" שאתייחס אליה כאן.
א) התנגדות משפטית על-ידי הישענות על המשפט העל–לאומי
בעקבות הפלישה הצבאית לערי הגדה המערבית ובעקבות המצור והעוצר שהוטלו שם, לא התאפשר לארגוני זכויות האדם הפלסטיניים בגדה לנוע ולקיים באופן שוטף את עבודתם המסורתית. גם עיתונאים מקומיים וזרים לא הורשו להיכנס לאזורים מסוימים, ובייחוד למחנה הפליטים ג'נין, למשך תקופה לא מבוטלת. מיד לאחר הפלישה קיבל ארגון "עדאלה" החלטה אסטרטגית לפעול במתכונת חירום, כשעל סדר יומו אך ורק פעילות משפטית שוטפת במישור המקומי והבין–לאומי נגד הפרות זכויות האדם שמבצע הצבא הישראלי בשטחים הכבושים.
6 לשם כך הוקמה קואליציה שכללה, מלבד "עדאלה", גם שני ארגוני זכויות אדם פלסטיניים מובילים נוספים: "קאנון (LAW) - העמותה הפלסטינית להגנה על זכויות האדם והסביבה" מהגדה המערבית ו"המרכז הפלסטיני לזכויות אדם" מעזה. במישור המקומי ביקשה הקואליציה לצרף אליה ארגונים משפטיים יהודיים–ישראלים לזכויות אדם, ובראשם את האגודה לזכויות האזרח בישראל (להלן - האגודה), כדי ליצור חזית משותפת נגד הפרות זכויות האדם בשטחים הכבושים. ההערכה הייתה שהאגודה תצטרף לעתירות, אף כי לא באופן מידי, שכן היא נהגה, עד אז ועל-פי רוב, לפעול לפי מבחן הסיכויים, בייחוד בעתירות נגד פעילות צבאית מבצעית שסיכויי ההתערבות השיפוטית בהן הם מלכתחילה אפסיים. כמו כן בתקופה ההיא הפערים בעמדות בין "עדאלה" לבין האגודה, בייחוד בסוגיות הנוגעות ללאומיות הישראלית–ציונית ול"ניטרליות השיפוטית", היו גדולים יותר משהינם היום, דבר שהשפיע על הרטוריקה המשפטית של כל ארגון.
לעורכי הדין של "עדאלה" היה ברור שבית המשפט העליון לא יתערב בפעילות המבצעית של הצבא ושהעתירות שתוגשנה תידחנה על הסף. זאת, בהתבסס על ניסיון העבר שלפיו לא רק שמספר המקרים שבהם בג"צ התערב וקיבל את עתירות תושבי השטחים הכבושים היה זעום, אלא שהוא גם מעולם לא קיבל עד אז עתירות נגד פעילותו המבצעית של הצבא.
7 לנוכח העובדה שהתוצאה המידית של העתירות הייתה צפויה, ולנוכח הרצון לגרום לבית המשפט לדון בעתירות לגופן, הפכו ההיבטים הדיוניים למרכיב העיקרי בהכנת הפניות. כדי שההליך המשפטי יהיה אפקטיבי, ושהעתירות לא תידחנה על הסף, היה הכרחי להיצמד לכללים הדיוניים המחייבים מיצוי הליכים בפני הרשויות הרלוונטיות, שברוב המקרים נעשה באמצעות הליכי "קדם–בג"צ" מול מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. בנוסף, החלק העובדתי בעתירות נדרש להיות ברמת תיעוד גבוהה ולהציג הוכחה, ולו ראשונית, לקיומו. כן נדרשו סעדי העתירה להיות קונקרטיים ולא כלליים. דרישות אלו הטילו על העותרים נטל כבד בעיקר בעניין מאורעות ג'נין עקב הסגר הכללי שהוטל על הגדה המערבית. עם זאת קואליציית הארגונים הפעילה חלק מחוקרי השטח שלה כדי לגבות עדויות ישירות מהנפגעים ולהציג תיאור מדויק ככל האפשר של האירועים. יתרה מזו: עו"ד
סוהאד בשארה, מנהלת המחלקה המשפטית של "עדאלה", נטלה יוזמה ונכנסה, תוך סיכון אישי ניכר, למחנה הפליטים ג'נין ושהתה שם כמה לילות כדי לגבות תצהירים מתושבי המקום.
בתקופה הנדונה הוגשו שמונה הליכים של קדם–בג"צים, האחרון שבהם בעניין השימוש בפלסטינים כ"מגנים אנושיים"; ארבע עתירות בעניין מחנה הפליטים בג'נין; עתירה בעניין חופש העיתונאים הפלסטינים; עתירה, בשיתוף עם שבעה ארגונים פלסטיניים וישראלים לזכויות אדם, בעניין תנאי מעצר של פלסטינים; ושלושה הליכים פליליים בפני ערכאות נמוכות. העתירות בעניין מחנה הפליטים ג'נין הוגשו בזו אחר זו, ובג"צ שמע אותן באופן מידי. העתירות שהוגשו נשענו באופן מסיבי על הוראות המשפט הבין–לאומי ההומניטרי והקפידו לציין במיוחד את הסעיפים הרלוונטיים מהאמנות הבין–לאומיות, מאמנת ג'נבה הרביעית ומחוקת רומא. במקביל, כל המהלכים המשפטיים לוו בקשר אינטנסיבי עם התקשורת ועם הציבור בשלוש שפות: ערבית, עברית ואנגלית.
ב) העתירות בעניין ג'נין
בעניין ג'נין הוגשו כאמור ארבע עתירות. בכולן ננקטה טכניקה דומה — כל אימת שהתאפשר, נגבו עדויות התושבים ממקור ראשון, הוצג סיפורם האישי של הנפגעים, אוזכרו שמות הרוגים ופצועים וצוינו בתים שנהרסו או שהופגזו על יושביהם. כך נעשה בעתירה לפינוי פצועים באמצעות צוותי הסהר האדום בג'נין ובשכם והבאתם לקבורה מהירה נאותה ומכובדת (להלן -
העתירה הראשונה),
8 שבה נגבו בין היתר עדויות של פצוע ושל משפחה שאיבדה שניים מבניה. כך נעשה גם בעתירה שבה התבקש בית המשפט להורות לצבא להימנע מהמשך הריסת בתים בג'נין על יושביהם בלא מתן התרעה מראש ובלי לאפשר את פינוי הבתים מיושביהם ומרכושם (להלן -
העתירה השנייה).
9 זו הייתה אף הטכניקה בעתירה נגד הפצצת ריכוזי אוכלוסין ומטרות אזרחיות (להלן -
העתירה השלישית),
10 שבה נגבו עדויות מאזרחים על הרס בתים שנעשה באמצעות דחפורים ומסוקים כששוכניהם ישבו בהם - חלקם אף הניף דגלים לבנים - ונלכדו באש בתוכם. העתירה הביאה גם עדויות בדבר הפגזות בית ספר ובתי חולים וכן בדבר מחסור במים, בחשמל ובמזון במשך כמה ימים. כאשר לא התאפשרה גביית עדות בשטח, נעשה שימוש במידע שפורסם על-ידי כלי התקשורת או במידע כללי שהיה בידי העותרים כדי לבקש את תגובתה הכתובה של המדינה אליו. כך נעשה, למשל, כשהגיע לארגון "עדאלה" מידע כללי ולפיו הצבא מתכוון לבצע בג'נין קבורה המונית, ללא זיהוי של הרוגים, ולהעביר את הגופות למקום לא ידוע. הארגון פנה באותו יום לפרקליטות המדינה וביקש להורות לצבא להימנע מביצוע המעשים. לאחר שהפנייה לא נענתה, יצר הארגון קשר עם חברי כנסת ערביים, ובהמשך היום הוגשו שלוש עתירות: על-ידי חבר הכנסת מוחמד ברכה, על-ידי חבר הכנסת אחמד טיבי ועל-ידי "עדאלה" ו"קאנון (LAW)". העתירות ביקשו מהצבא להימנע מהבאת ההרוגים לקבורה המונית בלי זיהוין, לאפשר לצוותי הסהר האדום והצלב האדום להגיע למחנה כדי לפנות את הגופות לבתי החולים ולאפשר לבני משפחות ההרוגים להביא את יקיריהם לקבורה נאותה ומכובדת (להלן —
העתירה הרביעית).
11
גם תגובותיה של פרקליטות המדינה לעתירות סייעו לארגון "עדאלה" לקבל מידע שעזר בתיעוד האירועים בג'נין. תוך הצגת נרטיב המדינה שלפיו "לנוכח מעשי הטרור שהתרחשו" באותה עת הוחלט על ביצוע פעולה רחבת היקף, הוסיפה הפרקליטות בתגובותיה לבג"צ כי "צה"ל נאלץ לגייס כוחות מילואים רבים ולהפעיל כלי נשק כבדים
כגון טנקים ונגמש"ים, ואף מסוקי קרב ומטוסים",
12 וכי הצבא הקפיד לתת התראות קצרות לפני הריסת בתים על שוכניהם, "
אולם התראות אלה הניבו תוצאות חלקיות בלבד".
13 הפרקליטות גם נאלצה למסור גרסה כתגובה לטענות שעלו בעתירות בין שאישרה את הטענות בעתירות, בין שסתרה אותן ובין שנמנעה מלהכחישן.
14
אופי העתירות, מועד הגשתן המידי וצורת הצגתן עוררו עניין בתקשורת המקומית והבין–לאומית, ותשומת לבן הופנתה לדיונים ולפסיקות של בית המשפט. אף בפן המשפטי הייתה התעוררות מקומית ובין–לאומית, בייחוד משום שהעתירה השלישית שאליה הצטרפה האגודה לזכויות האזרח, לא הסתפקה בהתייחסות למעשים כאל הפרות בוטות של אמנת ג'נבה הרביעית אלא גם כאל פשעי מלחמה, בהתאם לחוקת רומא של בית הדין הפלילי הבין–לאומי. מעתירה לעתירה גבר העניין התקשורתי והבין–לאומי בעתירות. הדיונים התנהלו באולם המרכזי של בית המשפט העליון. האולם היה מלא מפה לפה, ובלטה בו נוכחותם של כלי תקשורת מקומיים, מערביים וערביים.
כל העתירות שהוגשו נדחו, כצפוי, בפסקי דין קצרים ותמציתיים. עם זאת, פסקי הדין היו חוליה נוספת בשרשרת תיעוד המידע. מעבר לכך, ניכר מפסקי הדין כי בית המשפט היה ער לקיומו של משפט על–לאומי שהוא עשוי להיבחן בין היתר גם לאורו, וחש צורך להצדיק את הפסיקה גם לנוכח עקרונות אלה. הנרטיב שהתבטא בפסקי הדין בכל העתירות היה שבית המשפט שוכנע שהחיילים הונחו לפעול לפי כללי המשפט ההומניטרי, ושהצבא הונחה לבצע את כל הנדרש כדי להימנע מפגיעה לא הכרחית בחפים מפשע.
למרות דחיית העתירות קיבל בית המשפט לעתים רכיבים עובדתיים מטיעוני העותרים. כך, למשל, לא נדחתה גרסתם העובדתית של העותרים בעתירה הראשונה, אלא נאמר כי בית המשפט קיבל את הסבר המדינה לצורך בצעדים שננקטו. כן התקבלה גרסת העותרים בעתירה השנייה שלפיה היו בתים שנהרסו על יושביהם, אולם בית המשפט סבר כי לא נסתר הצורך המבצעי בביצוע הפעולות הללו. כך גם התגלה לראשונה, במסגרת פסק הדין בעתירה הרביעית, מידע שטרם נחשף עד אז על-ידי הרשויות באשר למספר גופות הפלסטינים שנותרו במחנה ג'נין. בעתירה זו, שנוהלה על-ידי הרכב שישבו בו הנשיא
אהרן ברק והשופטים
תאודור אור ו
דורית ביניש, ניתן פסק הדין הארוך ביותר מבין כל העתירות. פסק הדין פתח בנרטיב המבקש להצדיק את כניסת הצבא הישראלי למחנה הפליטים ג'נין, והכריע בכמה שאלות עובדתיות שחלקן לא הועלה במהלך הדיונים, ובית המשפט בחר להעלותן מיוזמתו. כך למשל נאמר בפסק הדין:
"נטען בעתירות כי טבח נעשה במחנה הפליטים ג'נין. המשיבים חולקים על כך בכל העוצמה. קרב היה בג'נין — קרב בו נפלו רבים מחיילינו. הצבא נלחם מבית לבית ולא בדרך של הפצצות מן האוויר, וזאת כדי למנוע ככל האפשר פגיעה באזרחים. עשרים ושלושה מחיילי צה"ל קיפחו את חייהם. עשרות חיילים נפצעו. העותרים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם. טבח הוא דבר אחד. קרב קשה הוא דבר אחר".
15
רק בפסקה 4 בפסק הדין, לאחר הצגת נרטיב הפלישה לג'נין כהכרעה שיפוטית, הוצגה תמצית העתירות.
16 הנשיא
ברק קבע כי חובת המשיבים הייתה לפעול על-פי דיני המשפט הבין–לאומי; כי הם אכן מקיימים את חובתם זו; וכי הם האחראים לאיתור הגופות, לזיהוין ולקבורתן. הוא ציין שבמהלך הדיונים התווה הסדר המקובל על הצדדים, שלפיו הוסכם לשקול בחיוב, בהתאם לנסיבות, צירוף נציג של הסהר האדום, וכן להיעזר בגורמים מקומיים באיתור הגופות ובפינוין, ושפעולות אלה תתבצענה במהירות האפשרית תוך שמירה על כבוד המת.
17 פסק הדין הרבה לציין את נושא ה"הבנות" בין הצדדים כבסיס להכרעתו השיפוטית.
18 בפסקה המסיימת כתב הנשיא
ברק את המילים שהפכו מאז לאחד ממשפטיו המצוטטים ביותר: "גם בתקופת לחימה יש לקיים את הדינים החלים על לחימה. גם בתקופת לחימה יש לעשות הכל כדי להגן על האוכלוסיה האזרחית".
בהקשר זה יצוין כי באופן נדיר תורגמו פסק דין זה, וכן פסק הדין שניתן בעניין העתירה הראשונה, לאנגלית על-ידי בית המשפט העליון. לימים פרסם אותם גם משרד החוץ הישראלי בחוברת הסברה מטעמו שיצאה בשפה האנגלית ושכללה כמה פסקי דין בנוגע לשטחים הכבושים.
ביום 16.4.2002, לאחר מתן פסק הדין בעתירה הרביעית, הגיש ארגון "עדאלה" בקשה לקיים הליך נוסף בתיק זה בנימוק שהצבא מסרב לשתף פעולה עם נציגי הסהר האדום ולמסור את הגופות לצד הפלסטיני. בג"צ דחה את הבקשה בטענה כי מתקיימים מגעים בין הצדדים בעניין זה, וכי לכן אין מקום להליך נוסף. ביום 18.4.02 יצא הצבא הישראלי מתוך מחנה הפליטים ג'נין.
ג) ההתרעה מפני הפרות זכויות האדם ותיעודן באמצעות ההליך המשפטי
עורכי דין על–לאומיים מבקשים להתריע במסגרת ההליכים המשפטיים שהם יוזמים מפני הפרות זכויות האדם ולתעד אותן. בעניין ג'נין לא ציפו באי-כוחם של העותרים שפסקי הדין יעגנו את סיפורי הקרבנות, או שבית המשפט ימתח ביקורת על התנהלות הצבא במחנה הפליטים. ואכן, פסקי הדין הדגישו את הצידוקים לפעולה. עם זאת פסקי הדין וכתבי הטענות מתעדים, ולו חלקית, את הפגיעה המסיבית באוכלוסיה האזרחית הפלסטינית. יתר על כן, בכולם לא הייתה הכחשה כללית או סתירה מהותית של העובדות שהציגו העותרים, אלא הם עסקו בעיקר במתן הסברים לפעילות הצבא.
מקריאת המסמכים המשפטיים הישראלים הרשמיים - תגובות המדינה ופסקי הדין - ניתן לקבוע כדלקמן: הצבא הישראלי נכנס למחנה הפליטים ג'נין והפעיל כלי נשק כבדים כגון טנקים ונגמ"שים, מסוקי קרב ומטוסים.
19 פלסטינים רבים נהרגו ונפצעו במהלך הפלישה. לא ניתנה אפשרות לפנות הרוגים ופצועים בזמן. במחנה נותרו גופות רבות שלא פונו ולא הובאו לקבורה במשך פרק זמן ארוך. פצועים רבים לא פונו לבתי החולים. פרקליטות המדינה אישרה שהצבא הפציץ באמצעות טנקים ומטוסים מטרות אזרחיות, ובהן מערכת החשמל, וכן בית ספר בתוך מחנה הפליטים ג'נין. היה מחסור מתמשך במים ובמזון. הצבא הודה בהרס בתים שיטתי שנועד, לטענתו, בין היתר לפלס דרך לחיילים בסמטאות המחנה הצרות. דחפורי הצבא החלו להרוס בתים גם כשיושביהם, שלא נענו לקריאות הכרוז לצאת, היו בתוכם. בכל המקרים הללו הוגשו עתירות בזמן אמת.
יטען הטוען כי זוהי קריאה חלקית של פסקי הדין ולתגובות מטעם פרקליטות המדינה, שהרי בית המשפט הסביר ונימק את הקשיים שבהם נתקלו החיילים. זה נכון. אולם זהו מישור ההסברים והצידוקים הישראלים העומדים מאחורי הפעילות, ואין הוא נוגע לעצם התרחשותה ההיסטורית של הפעולה עצמה, שהיא המעניינת את עורכי הדין העל–לאומיים.
לא למותר לציין כי השפעתה של עריכת דין על–לאומית יכולה להיבחן גם על דרך השלילה: אילולא היו העתירות מובאות בפני בג"צ, האם ההיסטוריון המשפטי היה זוכה לתיעודן ההיסטורי של הפרות זכויות האדם שתוארו בפסקי הדין? האם היה יכול לדעת בוודאות שבמהלך המבצע לא נהנתה האוכלוסיה האזרחית הפלסטינית מהגנה משפטית, וכי היו עורכי דין שעמדו בזמן אמת על כך שהפעילות הצבאית הייתה מנוגדת למשפט הבין–לאומי והגיעה לדרגת פשעי מלחמה?
ד) הדיבור אל הציבור המקומי והתקשורת
עורכי דין על–לאומיים יבקשו לספק, באמצעות השימוש במשפט המקומי ובמשפט העל–לאומי, מידע לציבור, לתקשורת ולפורומים בין–לאומיים על ההפרות הבוטות של זכויות אדם, ויבקשו כי ההליך המשפטי המקומי יוביל לעריכתו של דיון ציבורי. ארגון "עדאלה" דאג לפרסם באופן שיטתי את הודעותיו לתקשורת בערבית, בעברית ובאנגלית, ובכך אף הפך למקור מידע לעיתונאים מכל העולם. כך למשל זכתה העתירה הרביעית לכיסוי באמצעי התקשורת החשובים, לרבות ה–BBC, ה–CNN ו"אל–ג'זירה". העתירות עוררו גם דיון ציבורי נרחב בתקשורת הישראלית אשר ככלל, הביעה תמיכה במדיניות הממשלה ובפעילות הצבא. כל העתירות זכו לסיקור חדשותי בעת הגשתן ולאחר דחייתן, וחלקן אף נסקרו עוד טרם הדיון. מאמרים ספורים הביעו עמדה ביקורתית כלפי היעדרם של סעדים משפטיים להגנה על האוכלוסיה האזרחית הפלסטינית, והשתמשו לשם כך בכל החומר המשפטי שנגע לעתירות. גם בקרב הקהילייה המשפטית הישראלית נחלקו הדעות. לצד מספר מצומצם של מלומדים שהביעו תמיכה בעתירות, היו אחרים שטענו כי הצטרפות האגודה לעתירה השלישית והבאת עתירות אלו פגעו באינטרסים של המדינה, וגם בבית המשפט העליון. מעניינת במיוחד הייתה כתבה שהתפרסמה ב"ג'רוזלם פוסט", שבה נאמר כי, להבדיל מבעבר, ארגוני זכויות אדם פתחו לראשונה ובאופן מידי הליכים משפטיים בפני בג"צ והעלו בהם את נושא ההפרות הבוטות של זכויות האדם, בניגוד למשפט הבין–לאומי.
20
ה. יצירת הקשר עם הגופים הבין–לאומיים של האו"ם
פן חשוב ביותר בעבודת עריכת הדין העל–לאומית היה קשריו של ארגון "עדאלה" עם הגופים הבין–לאומיים, ובייחוד עם ועדת האו"ם לזכויות האדם, שאליה הגיש הארגון את כל המסמכים המשפטיים הרלוונטיים שהיו בידיו. בהתאם להחלטת האו"ם מיום 16.4.2002 הגישה נציבת האו"ם לזכויות האדם, גב'
מרי רובינסון, ביום 24.4.2002, דוח על המצב בשטחים הפלסטיניים הכבושים ובו ציינה שממשלת ישראל אסרה על משלחת מטעמה להיכנס לישראל או לשטחים הכבושים, ושהמידע שסיפק ארגון "עדאלה" היה אחד המקורות שעליהם היא הסתמכה. הדוח התייחס באופן ישיר ל"קדם הבג"צ" מטעם "עדאלה" בעניין השימוש בפלסטינים כמגנים אנושיים,
21 ולעתירה שהוגשה נגד מניעת פינוי פצועים והרוגים לבתי חולים והגשת סיוע רפואי.
22 כמו כן הייתה התייחסות כללית לדוחות של ארגוני זכויות אדם, ובהם "עדאלה", בעניינים שונים (למשל תנאי המעצר במחנה קציעות). עם זאת הדוח לא עסק באופן מקיף במאורעות מחנה הפליטים ג'נין.
בהתאם להחלטה מס' ES–10/10 של העצרת הכללית של האו"ם מיום 7.5.2002, הכין מזכ"ל האו"ם
קופי אנאן דוח מקיף על מאורעות ג'נין. הדוח התפרסם ב–30.7.2002.
23 גם דוח זה ציין כי ממשלת ישראל אסרה על משלחת המזכ"ל לבקר בשטחים הכבושים. הדוח אישר את קביעותיה של
רובינסון וציין כי הוא הסתמך, בין היתר, על מסמכים רשמיים ועל דוחות שהוגשו מטעם ארגונים. אף שקשה לקבוע מהו בדיוק השימוש שנעשה במסמכים המשפטיים שהוגשו מטעם "עדאלה", התיאורים והנוסחים בהם נוקט הדוח מעידים כי תרומתם הייתה מרובה.
24 הדוח מסוכם בקביעה ברורה שהצבא הישראלי ביצע הפרות חמורות של המשפט ההומניטרי הבין–לאומי ושל אמנת ג'נבה הרביעית, ובחלק מהמקרים, ובהם בג'נין, אף ביצע פשעי מלחמה שונים.
ו) התנגדות משפטית ושאלת הלגיטימיות
עורכי הדין העל–לאומיים של "עדאלה" נשענו על המשפט העל–לאומי כעל המשפט המהותי, ועל המשפט הישראלי כעל המשפט הדיוני. העמידה בדרישות הדיוניות מנעה את דחיית העתירות על הסף, ואילו ההישענות על המשפט העל–לאומי הרחיבה את מרחב ההתנגדות המשפטית של עורכי הדין מעבר למציאות המשפטית המדומיינת הקובעת את גבולות השדה המשפטי הלגיטימי. במילים אחרות, קיומו של המשפט העל–לאומי איפשר לעורכי הדין להגיש את העתירות אף שלא היה להן סיכוי להתקבל לפי המשפט המקומי. הוא סיפק להם כלים משפטיים שאפשרו כתיבת עתירות משפטיות, ושבלעדיהם היו העתירות נדחות על הסף, ואף לא היו נתפסות כמקצועיות. עילות משפטיות אלו הן שאפשרו גם לאגודה לזכויות האזרח להצטרף לעתירה השלישית. הכוח של המשפט העל–לאומי כמצפן לארגוני זכויות האדם הוא שהכריע מבחינתה של האגודה, ולא לחצים פוליטיים מצד חלקים בציבור היהודי נגד הצטרפותה. אין ספק שללא הישענות על כוחו של המשפט העל–לאומי היה מעמדם המקצועי של עורכי הדין העל–לאומיים עלול להיפגע ובכך לפגוע גם במעמד ארגוניהם. הישענות זו, ועמה הדיון הציבורי והביקורת הבין–לאומית, הפכו את העתירות למעשה של התנגדות משפטית, שכן הן יצאו נגד מוסכמות מקובלות בעניין הגשת עתירות; נגד מדיניותו השיפוטית של בית המשפט; ונגד יחסי הכוחות הקיימים.
השימוש במשפט העל–לאומי על-ידי עורכי הדין ביקש להרתיע ולהתריע, ובית המשפט העליון לא היה אדיש לכך. ניתן להניח כי פסקי הדין שלו היו מכוונים אף הם כלפי הפורומים הבין–לאומיים האלה, ואין זה מקרי שהנהלת בתי המשפט ראתה לנכון לתרגם שניים מבין ארבעת פסקי הדין לשפה האנגלית. בית המשפט ביקש להגן מצד אחד על מדינת ישראל מהפורומים הבין–לאומיים, ומצד אחר על מעמדו כבית משפט המקיים הליך הוגן ועושה צדק. בהגנתו על ה"מדינה" תפקד בית המשפט כמסנגר לאומי של הצבא, וכאשר השתמש במינוח נורמטיבי בעניין מחויבויות הצבא על-פי המשפט הבין–לאומי, ציין מיד שהצבא פועל על פיהן. הוא לא יצר ריחוק או ניכור כלשהו בינו לבין הצבא. שניים מפסקי הדין שניתנו על-ידי השופטת
דורנר, דיברו בלשון "אנחנו" הלאומי שכלל את בית המשפט ואת הצבא כיחידה אחת. הוא הדין גם באשר לשימוש במונח "כוחותינו" יותר מפעם אחת, בטקסטים כה קצרים. פסק דינו של הנשיא
ברק, שביקש להתבסס בין היתר על "ההבנות בין הצדדים", היה עם הפנים כלפי הקהילה הבין–לאומית, יותר מכל שלושת פסקי הדין האחרים. פסק דין זה, שלאור אופיו מוצדק היה שיהיה הקצר ביותר, היה דווקא הארוך ביותר, שכן ביקש לתעד דברים מעבר לסכסוך המשפטי הקונקרטי, שלגביו אימץ
ברק את תגובת המדינה במלואה.
בהגנה על מעמדו כבית משפט המקיים הליך הוגן וצודק, קיים בג"צ את הדיונים בעתירות תוך 24 שעות ממועד הגשתן, ואף הוציא צו ביניים בעתירה האחרונה. אי–שמיעתן תוך זמן קצר של עתירות כאלה, המעלות גם סוגיה של פשעי מלחמה, הייתה יכולה להיות בעייתית מבחינת בית המשפט, בייחוד במישור הבין–לאומי. ניתן להניח, במיוחד כשמדובר בעתירה האחרונה, שכל הצדדים, עורכי הדין והשופטים, היו מודעים למעמד העל–לאומי שקיבלה הזירה המקומית של אולם בית המשפט.
האם הצליח בית המשפט להעניק לגיטימיות לפגיעה באוכלוסיה האזרחית או למבצע "חומת מגן"? קשה לקבוע כי הפסיקה הגבירה את האמון של הציבור הישראלי בצדקת עמדת הצבא. דווקא בקרב האליטות המשפטיות נמתחה ביקורת על הצטרפות האגודה לזכויות האזרח לעתירה השלישית כיוון שזו, לטענתם, פגעה במעמד הציבורי והבין–לאומי הן של בית המשפט העליון והן של המדינה. אפילו הנשיא ברק צוטט בעיתונות כמי שאמר ש"
אין אלו ימים יפים לזכויות האדם".
25 במישור הבין–לאומי הייתה הביקורת חריפה ביותר. דוח מזכ"ל האו"ם האשים אישים כראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, בביצוע פשעי מלחמה. לכן קשה מאוד, ואולי אף אבסורדי, להגיע במישור הבין–לאומי למסקנה שבישראל נעשה צדק עם הפלסטינים.
ריצ'ארד אייבל (Richard Abel) שחקר את עבודתם של עורכי דין לשינוי פוליטי במאבקם נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ציין ששנות השמונים היו אידאליות לבחינת האופנים שבהם שימש המשפט כזירת התנגדות לאפרטהייד. לפי מחקרו, בתי המשפט בתקופת האפרטהייד הובילו לשינויים פוליטיים שאתגרו ישירות את המשטר. המשטר הישראלי בשטחים הכבושים מתאפיין, לפי הנורמות הבין–לאומיות, כמשטר דיכוי. אמנם, המערכת המשפטית הישראלית, בדומה לזו הדרום אפריקנית, מקיימת על-פי רוב, את עקרון שלטון החוק, אולם היא רחוקה מלהצטייר ככזו שהגבילה את כוח משטר הכיבוש הישראלי ושהובילה לשינויים פוליטיים חשובים נגד עוולות הכיבוש. גם אין מלומד ישראלי שהעלה ברצינות וביושר את הטיעון שבג"צ הגן על האוכלוסיה הפלסטינית מפני עוולות הכיבוש. אם בתי המשפט בתקופת האפרטהייד, שקיימו במידה מסוימת את תפקידם ולו החלקי בהגנתם על זכויות השחורים, לא הצליחו ליתן לגיטימיות למשטר האפרטהייד, כיצד תוכל פסיקת בית המשפט העליון הישראלי, התומכת בעקביות במדיניות הצבא, להעניק לגיטימיות למשטר כיבוש כה ארוך ואכזרי ככיבוש הישראלי של השטחים הפלסטינים?!