"תרחיבי לה את הנעליים", שמעתי קול בתוכי המנסה לעזור לי. כבר חצי שעה אני מנסה לגרוב גרביים לאישה ההיא, רשל מהמרכז לקליטה. מה זה לא הולך לי. הבאתי איתי את כל המידות הגדולות. בחיים שלי לא ראיתי רגליים נפוחות כאלה. כל רגל פיגום בניין. ממש כואב הלב. שוב קול פנימי האיץ בי: "זה מהסוכר". כדי להרחיב נעליים אני צריכה קודם לגרוב לה גרביים.
מידות הגרביים נעות מ-48 ועד ל-68 והרגל לא נכנסת. אפילו לא האצבעות השמנות האלו, שרק צבען הכחול משחיר לי את הלב. איך אפשר לעזור לאישה הזאת בקור הנוראי הזה? אני שואלת את עצמי. ומיד מבריק לי רעיון, בחוץ צינה חורפית מצליפה בפנים חודרת כקרן רנטגן את העור, משאירה חותם מזעזע.
רשל זו המנקה שלנו במרכז הקליטה. המסכנה מעדה לפני שבוע משמונה מדרגות. החבלות בגופה, אמר הרופא המקומי:" הן מכות יבשות, היא תבריא. "האמנם? אני שואלת והוא מביט אל עיני החומות ואומר: "ממכות יבשות אפשר להבריא זה לוקח זמן, אך מנפילות סוכר ומעודף משקל - בית דין לא יעזור, זה טיפול ממושך. את יודעת, יש היוצאים מזה ויש כאלה שאיברי הגוף החשובים לא עומדים בעומסים האלה. את הרי יודעת, שנינו מטפלים בפציאנטים שלנו".
רשל יושבת על כסא גלגלים. רגליה הנפוחות מאדימות והורידים הכחולים לא נראים טוב. צינורות רחבים מתפתלים בין רגליה, על הברך, מתחת לברך. הקרסוליים וכפות הרגליים צהובים וירוקים. צמרמורת אחזה בה והיא רועדת.
ביקשתי מאחת האחיות שתשיג לי חבילות של צמר גפן, גזה, כל מה שיכול להיות תחליף לגרביים. התחלתי ללפף לה את הרגליים בחותלות צמר גפן. כל נגיעה שלי באחת מרגליה הולידה אנחה. ביקשתי סליחה והמשכתי ללפף את כפות הרגליים והקרסול.
עם אגד מדבק הדבקתי כל ליפוף שלא יפתח. שרוול אלסטי שמשתמשים בו לגבס הובא אלי. אך הרוחב לא התאים לנו. אז ויתרתי. האח הסניטרי שמכין את הגבס בא לעזור לי. הוא הביא עמו עשרים תחבושות אלסטיות ועזר לי ללפף אותן בעדינות על שתי הרגליים. עם החבישה הזו נראתה רשל כייצור שלא מן העולם הזה. אחר כך כיסיתי את רגליה בשתי שמיכות צמר ואותה כיסו בשמיכה אחת.
רשל נלקחה לבדיקה בבית החולים. הסוכר עולה ויורד אצל אנשים מבוגרים. משחק להם בחיים. פעם זו העייפות שמגיעה כאורחת לא קרואה, ופעם זו העירנות, אחותה, שמשאירה אותה ערה גם בשעות הלילה המאוחרות. כל התפקוד של רשל משתנה מיום ליום. ליבי עליה, על האישה הערירית הזו המטפלת בילדי אחותה.
רשל איננו שמה המקורי. קראו לה באמהרית בשם אחר. בארץ לא יכלו לבטא את שמה, אז קראו לה רשל. והיא לא היתה שמנה, הייתה אישה מלאה במקומות הנכונים. היא מאלה שגנבו את הגבול לארץ ולא הגיעה בטיסות לארץ הקודש. אחותה מתה במדבר. ארבעה ילדים הצליחו לשרוד את רוחות המדבר הקרות ובהם היא מטפלת. בזכותה, הילדים לומדים בבתי הספר. הם קוראים לה אמא. אביהם נשאר באתיופיה - לא היה יהודי וגם התחתן עם אחרת.
הצמדתי לרשל אחות וסניטר מלווה. הבדיקה למערכות הגוף לא ארוכה, אך המשקל הכבד שנדבק לגופה יזדקק לידיים אוהבות שיסייעו לה. נכנסתי למטבח שלנו במרכז הקליטה והתחלתי לבשל. הטבחית ניגשה אלי: "דוקטורה, יש אוכל. הרבה אוכל למשפחה של רשל. אני לעזור לך".
ההנאה שלי היא בישולים. זו תרפיה בשבילי. הודעה לפלאפון הודיעה לי שרשל מאושפזת. בצהריים לקחתי את מפתחות ביתה ועם הטבחית שלנו והסירים, נסענו לביתה. הילד הגדול, משה - אדיסו בן ה-14, פתח את הדלת ואמר בפליאה: "דוקטורה לאה". מאחוריו נצמדו שלושת אחיו: שולמית בת ה-12, אריאל בן ה-10 ואברהם בן שמונה. דמעות ניקוו בעיניי. הטבחית שלנו כמו ידעה תמיד את עבודתה, לקחה את הסירים למטבח. הילדים ערכו את השולחן ואכלו. אחר כך, הפשלתי את שרווליי להדיח כלים והילדים לא נתנו לי.
הם סבבו אותי ודגדגו אותי, והקטן מביניהם, אברהם, חייך אלי בגומות חנניות, כמו אין דאגה בעולם שרובצת על כתפיו. הם הדיחו לבד את הכלים והאח הגדול ניקה את השולחן והניח שם מפה לבנה. הילדים ישבו מסביב והכינו שיעורים. "מה יעשו הילדים האלה בלי אמא במשך כמה ימים?", מוחי קדח במחשבות.
החזרתי את הטבחית שלנו למרכז הקליטה ונסעתי לבקר את רשל. האחות שהצמדתי לה סיפרה שרשל בוכה כל הזמן. לא ניתן להרגיע אותה. על מיטת בית החולים שכבה אישה גדולת ממדים שבכתה חרישית. את זעקותיה החניקה אל ממחטת הטישו. ידי הימנית הונחה על ראשה נגבתי לה את הדמעות. "רשל, הילדים בסדר. נורית ואני הבאנו להם אוכל. עכשיו הם מכינים שיעורים. בערב אבוא לראות מה שלומם?"
"דוקטורה, זה אני להיות פה הרבה זמן". הנהנתי בראשי. "יהיה בסדר, די לבכות". הרמתי את השמיכה וראיתי כי רפידות הרגליים החזיקו מעמד. מאז הביקור בבית החולים לקחתי את ילדיה של רשל אליי. הם הסתדרו היטב עם ילדיי. שבוע ימים ירד גשם זלעפות בירושלים, נראה כי השמים בוכים אמרתי בלבי. כעבור שבוע, חלה הרעה במצבה של רשל, ככה באמצע הלילה אלוהים אסף אותה אליו. ילדיה לא נדרשו בשום מקום, הם חיים בביתי ואני הפכתי לאמא השלישית והאחרונה עבורם ועבורי.