מרבים לדבר אצלנו על "הרשות השופטת" ובכך מתעלמים מהעובדה שאין בישראל רשות שופטת מוסדית. חוק יסוד הממשלה קובע כי הממשלה היא הרשות המבצעת וחוק יסוד הכנסת קובע כי הכנסת היא בית הנבחרים, דהיינו, הרשות המחוקקת. בראשות הממשלה עומד ראש הממשלה ובראש הכנסת עומד יו"ר הכנסת. הממשלה והכנסת הן מוסדות שלטוניים מוגדרים ומגובשים ואין כל קושי להגדיר כל אחד מהם כרשות.
לעומת זאת, המחוקק לא יצר בחוק גוף מוסדי שנקרא "הרשות השופטת", אלא הגדיר בחוק יסוד השפיטה לאלו מוסדות נתונים סמכויות שפיטה. בראש המוסדות האלו ניצב בית המשפט העליון, אך תפקידו וסמכותו ביחס לבתי המשפט ובתי הדין אינם זהים. ביחס לחלק מהם [בתי המשפט בעיקר] סמכותו היא סמכות ערעור וביחס לחלק אחר [בתי הדין] סמכותו היא סמכות של פיקוח מנהלי, שנועדה להבטיח פעילותם במסגרת הסמכות החוקית.
מערכת בתי המשפט תכליתה אחת והיא לאפשר לשופטים להכריע בסכסוכים במהירות וביעילות מרביים תוך עשיית משפט. לצורך הגשמת מטרה זו המערכת נזקקת למנהלה יעילה ולמנהלים מיומנים שיבטיחו את השגת המטרה האמורה. על המערכת לקבוע את סביבת העבודה המנהלית של השופט, את חלוקת התפקידים, תחומי ההתמחות, חלוקת עומס העבודה והסדרת כל מה שסובב את העבודה השיפוטית. נושאים אלו הם באחריות איש המנהל ואין לשופטים עדיפות מקצועית בנושאי מנהל.
בהתחשב במעמדם המיוחד של השופטים נקבע כי נשיאי בתי המשפט וסגניהם הממלאים תפקידי מנהלי יהיו שופטים. ניתן להבין ולהצדיק גישה זו, אך יש לה מחיר. הכרנו במערכת שופטים מעולים שלא התאימו לתפקידי ניהול ובכהונתם כנשיאים לא הועילו לתפקודו של בית המשפט בו כיהנו. קיימות דוגמאות הפוכות של שופטים בינוניים שהיו למנהלים מעולים. כישורי מנהל וכישורי שפיטה הם ככול הנראה כישורים שונים במהותם.
השופט נבדל מנושא תפקיד מנהלי בעצמאות הרבה שמעניק לו המחוקק. במילוי תפקידו השיפוטי השופט כפוף לדין ולא לנושא תפקיד מנהלי מסוים, אפילו הוא שופט בכיר. שופט השלום הזוטר ביותר בעיר השדה הנידחת, אינו פוסק על-פי דעתו של נשיא בית המשפט העליון בסוגייה מסוימת, אלא על-פי החוק ועל-פי פסיקת בית המשפט העליון לדורותיה. נשיא בית המשפט העליון אינו יכול, בדרך כלל, לבדו להפוך פסק דין של שופט שלום או מחוזי ולשם כך נדרשת החלטה של שלושה שופטים בערכאת הערעור.
אין חולק כי בית המשפט העליון הוא בית המשפט הבכיר במערכת בתי המשפט ובתי הדין. נשיאו של בית המשפט העליון הוא מנהלו של בית המשפט הבכיר וניתנו לו סמכויות עודפות בנושאים מסוימים מהם שיפוטיים [פסלות שופטים] ומהם מנהליים [הסכמה למינויים]. מעמדו של נשיא בית המשפט העליון לא נקבע ולא הוגדר בחוק כראש הרשות השופטת וכאמור החוק לא כונן מעולם רשות כזו ולא העמיד בראשה נושא תפקיד מסוים.
בתי המשפט ובתי הדין הם מערכות מנהליות גדולות שיש לארגן אותן ולהסדיר את פעולתן. מבחינה מנהלית. בית המשפט העליון אינו אלא אחת מהמערכות במסגרת הרשות השופטת, מערכת עם מעמד וצרכים ייחודיים, ללא ספק, אך גם מערכת המתחרה על משאבים ואשר יש לה אינטרסים עצמאיים נבדלים מהמערכות האחרות. במידה מסוימת אף קיים ניגוד אינטרסים מובנה ביניהן, הנוסף למתח הבסיסי הקיים בין ערכאת ערעור לערכאה ראשונה.
מכוח סמכויות רבות שהוענקו בחוקים שונים, ללא חשיבה כוללת, לנשיא בית המשפט העליון, צבר נושא התפקיד בעוצמה וסמכויות מיוחדות במערכת המשפט. כך למשל, מנהל בתי המשפט הפך למשרת אמון מטעם נשיא בית המשפט העליון, שמצידו אינו נושא בכל אחריות בכל הנוגע לניהול מערכת המשפט, בניגוד לשר שהנו אחראי מבחינה חוקית כלפי הממשלה הכנסת והציבור.
קיומה של סמכות מנהלית ללא אחריות ציבורית הנגזרת מסמכות זו הוא מצב מאוד לא תקין מבחינת סדרי השלטון והמשפט. מפליא הדבר שניסיונות לשנות מצב דברים פגום זה זוכים לגינוי. מפליא עוד יותר שהערת אגב בנושא זה אותה השמיע [ככול הנראה] עוזר שר המשפטים זוכה לקיתונות של רותחין מפי נשיאת בית המשפט העליון.
תגובתה החריפה של הנשיאה, להערה על הצורך לבחון את הצורך בהסכמת נשיא העליון למינויים מנהליים של שר המשפטים, כמו גם המחלוקת בין הנשיא לשר המשפטים בקשר לסמכויות מנהליות אחרות [ניוד התיקים בין בתי המשפט, הקמת בתי משפט חדשים ועוד] מלמדים על עוצמת הבעיה. נשיאת בית המשפט העליון מעוניינת גם לנהל את מערכת בתי המשפט ולטעמי הענקת סמכות ניהול לשופטים, מעבר לניהול בתי המשפט בו הם מכהנים, היא בלתי רצויה, אינה מתיישבת עם סדרי מנהל תקין ומעכירה את מערכות היחסים שבין השופטים לבין עצמם. יתר על כן, ריכוז הסמכויות בידי נשיא בית המשפט העליון הוא מופרז ביותר כשלעצמו, גם מבחינת הסמכות השיפוטית והיכולת להכתיב בהכרעות מנהליות פנימיות גורלן של הכרעות שיפוטיות.
לאחרונה התוודענו לכמה מהמחלוקות המנהליות הקשות שבין נשיאת בית המשפט העליון לבין נשיאת בית המשפט הגדול בארץ- בית משפט השלום בתל אביב. לרגע קט נפתח צוהר אל עולם של מחלוקות מרות, ניגודי אינטרסים ואף איבה אישית, שדבר אין להם עם מחלוקות על פסיקה, או פרשנות חוק. מחלוקות אלו הן מחלוקות על סמכות ומעמד מנהליים, שאינן נוגעות כלל לתפקידים השיפוטיים של המעורבים בהן.
בכל הנושאים האמורים הנתונים המחלוקת אינה נוגעת כלל בסמכות השיפוטית, אלא בסמכויות מנהליות מובהקות. מחלוקות אלו לא היו באות ברובן לעולם אלמלא התחושה שריכוז הסמכויות השיפוטיות והמנהליות בידי נשיא בית המשפט העליון מעניק לו כוח מוגזם וכוח זה אינו נתון לביקורת ממשית. אם יסבור אדם כי נשיא העליון שוקל שיקולים זרים בהחלטותיו לנייד תיקים מבית משפט אחד למשנהו למי יפנה את תלונתו- לבג"צ? אם מבקר המדינה יקבע כי התנהלות מנהל בתי המשפט לקויה מיסודה האם נוכל לבוא חשבון עם מי שכפה את מינוי אותו מנהל?
נראה לי שהגיעה העת לייסד את מנהלת הרשות השופטת כגוף מוסדי ולכפוף אליו את הנהלת מערכת בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ומערכת בתי המשפט המנהליים ואפילו, אם ניתן, מערכת בתי הדין הדתיים. להנהגת המוסד יש למנות נושא משרה שייקרא נשיא הרשות השופטת. נושא המשרה לא יכהן כנשיא של בית משפט מסוים, ובדרך כלל לא יעסוק בנושאי שפיטה, אלא, כתוארו, הוא יהיה אחראי, כלפי שר המשפטים בלבד, לכלל הפעילות המנהלית של הרשות השופטת בישראל.
נשיא הרשות השופטת המוצעת יהיה נושא סמכות מנהלית עצמאית וחלק בלתי נפרד מהרשות המבצעת. מן הראוי כי לתפקיד ימונה שופט בכיר או משפטן בכיר-שיפרוש לשם מילוי התפקיד מתפקידו השיפוטי ואשר הוא בעל יכולות מנהליות מוכחות. מן הראוי כי בצד נושא המשרה תפעל גם מועצת מנהלים. לנשיא הרשות השופטת יש להעביר את כל הסמכויות המנהליות הנתונות לנשיא בית המשפט העליון [לרבות הסמכויות הקשורות במינויים] ואשר אינן נוגעות לניהול בית המשפט העליון עצמו וכן את סמכויותיו של מנהל בתי המשפט. נשיא הרשות השופטת יהיה אחראי כלפי שר המשפטים והממשלה ונתון לביקורת שיפוטית בהפעלת סמכויותיו, ככול נושא משרה מנהלי אחר.
איכות השירות המשפטי אותו מקבל הציבור תלויה ברמתם וכישוריהם של השופטים, אך לא פחות גם בניהול מערכת בתי המשפט. יש לנתק ככול האפשר את הצד המנהלי של המערכת מהצד המשפטי. בכך נבטיח כי השופטים ישפטו ללא תלות והמנהלים הטובים ביותר שניתן למצוא ינהלו את המערכת ויאפשרו לשופטים לעשות צדק בתנאים הטובים ביותר.
למרות האמור לא מומלץ לפגוע בסמכותם של נשיאי בתי המשפט וסגניהם בכל הנוגע לניהול הפנימי של כל בית משפט ובתנאי שאלו אכן יתמנו על יסוד התאמתם המנהלית לתפקיד. בנושא זה הרפורמה שביצע שר המשפטים בהליכי המינוי הוא צעד בדרך הנכונה. אין לוותר על יכולת ניהולית מטעמים של ותק ומקובלות.
מאידך- מן הראוי כי לשופטים החשים שהחלטות מנהליות של נשיא בית המשפט בו הם מכהנים פוגעות בתפקודם תהיה כתובת מוגדרת לברור תלונות אלו ולטעמי בג"צ בוודאי אינו הערכאה המתאימה. ייתכן שרצוי לקבוע מעין בית דין מיוחד במסגרת הנהלת הרשות השופטת בו יכהנו שופטים (בדימ.) ואשר יפתור מחלוקות המתעוררות בתוך המערכת ויבטיח לשופטים כתובת אובייקטיבית לברור תלונותיהם.
יש לשים קץ להתקפות שלוחות הרסן המופנות כלפי כל מי שמציע רפורמות כלשהן במערכת המשפט, בה אכן נדרשות רפורמות רבות. מי שמציע רפורמות אלו אינו אויב "שלטון החוק" ואינו בא לפגוע במעמדה של מערכת המשפט. אין לזהות את מעמדו וסמכויותיו של נושא תפקיד זה או אחר במערכת, לרבות נשיא בית המשפט העליון, עם מעמדה וסמכותה של מערכת המשפט. עלינו לאפשר דיון ציבורי פתוח ונוקב בכל הסוגיות שבמחלוקת, מבלי שאלו המשתתפים בדיון ייחשפו למתקפות אישיות ולדה-לגיטימציה של עמדותיהם.