מילים רבות נכתבו ונאמרו על פרשת 7 הבנות הקטינות שסירבו להזדהות ונעצרו, כאשר בתוך מחנה אנשי ארץ ישראל פרצה מחלוקת חריפה על עצם הצעד והאפקטיביות של "לא להכיר במערכת המשפט הישראלית" - אותה מערכת שמפלה מתנחלים, פעילי ימין ורודפת כל מה שמסמל ומייצג את עם ישראל.
אין כאן המקום לחזור על הדברים מה גם שהחתום מטה - אולי במפתיע - כלל לא אוחז במשנה סדורה באשר לשאלה העקרונית. שהרי מחד-גיסא, כמי שמנהל עשרות משפטים ומרבה להופיע בבתי המשפט ועותר לבג"צ אני בהחלט יכול להבין את הבנות ואת הרצון בלהעביר מסר שמערכת המשפט הישראלית היא מערכת לוקה, פגומה שמרבית השופטים שיושבים בה הם מערבים דעות פוליטיות ושיקולים זרים (ראה לדוגמא, מדיניות המעצרים בתקופת הגירוש, לעומת המדיניות המקלה כלפי סטודנטים שחסמו כביש, מעצרם, של פעילי ימין שהפגינו מול בתים של אנשי ציבור לעומת העובדה שהמשטרה אפשרה למורים/אנשי שמאל/ארגונים חברתיים להפגין מול בתי אנשי ציבור, וכן היחס של בית המשפט העליון באשר לבנייה בלתי חוקית של ערבים לעומת המדיניות הנהוגה באשר לפינוי מאחזים) ואולם מאידך איני יכול לשלול את העובדה כי המרוויחים הגדולים מהרצון לא להכיר במערכת ולא להגיש תביעות או להתגונן מפני אישומי שווא הם אנשי הפרקליטות והמשטרה שהעבודה שלהם הופכת לקלה ביותר.
יתרה מזאת, לדידי העתירות של חברי ושלי לבית המשפט העליון יש בהן כדי לחשוף את הצביעות והדו פרצופיות של השופטים. אלא שלא על כל אלה באתי לדבר ומה שהוביל אותי לכתוב מאמר זה הם דברים של הגברת יפעת ארליך - המתיימרת לייצג את אנשי עמונה - וכותבת במאמר מתייפייף באתר Ynet כי בהפצת השמועות בדבר מעשים חמורים נגד הבנות יש משום הכפשת כוחות הביטחון ואיסור לשון הרע, מה גם שלדעתה "מי שנעצרת חייבת להיות ערוכה מראש לאפשרות כי יערכו חיפוש על גופה וזאת לא הטרדה מינית".
יש להצטער שהגברת ארליך כותבת על דברים מבלי לבדוק את משמעותם המשפטית:
סעיף 1 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי חיפוש תוך פגיעה בצניעותו של עצור, הוא חיפוש המכונה למעשה חיפוש חיצוני על גופו. סעיף 3 לחוק זה קובע כי "היה לשוטר יסוד סביר לחשוד שבגופו של אדם נמצאת ראיה להוכחת ביצועה של עבירה או להוכחת הקשר שבין החשוד לבין ביצוע העבירה רשאי הוא להורות שיערך בו חיפוש חיצוני"...
הנה כי כן, רק כאשר יש יסוד סביר לחשד כי בגופו של אשם נמצאת ראיה לביצוע עבירה כלשהיא או להוכחת הקשר בין החשוד לעברה מותר לשוטר לערוך חיפוש שכזה, כאשר בעניין שלנו ברור כי לשוטרים לא היה כל יסוד לחשוד שימצאו ראיה שכזאת. הם אפילו לא טענו כך.
לא זו אלא אף זו, שאם הגברת ארליך הייתה בודקת היא הייתה עשויה למצוא שגם כאשר מחליטים על חיפוש שכזה, הרי שהוא צריך להיערך לאחר שימוע והסבר מצד הקצין הממונה (דבר שכלל לא התקיים), כאשר הקצין מאפשר לעצור למסור מדוע הוא מתנגד לחיפוש שכזה ואף לוקח את הדברים לתשומת לבו - גם צעד זה לא נעשה ומהווה למעשה עבירה מפורשת על החוק.
ולמעלה מכל אלה, הגברת אורית סטרוק, ששמעה את הבנות וגבתה מהן עדויות, יכולה לספר בוודאות על מעשים חמורים עוד יותר ממה שציינו לעיל ועריכת החיפוש תוך הפרת כל החוקים והתקנות שנהוגות גם כלפי סוחרי סמים, אלא שהגברת ארליך שמעה את אורית סטרוק, היא הייתה יכולה גם להרים טלפון להורי הבנות ולהשיג עדויות חד-משמעיות, אולם העדיפה במזיד שלא לקבל את דבריה של סטרוק ולטעון כי דווקא מי שמאשים את המשטרה הוא הוא זה שמוציא לשון הרע והולך רכיל בעמו...
במאמר מוסגר יש להביע פליאה כי דווקא מי שמציגה עצמה כתושבת עמונה, שבאירועים שם הוכיחו אנשי המשטרה עד כמה השמועות לגביהם היו נכונות, מגלה ספקנות ותמיהות כלפי הבנות התמימות שלנו ומעדיפה לקבל את עמדת המשטרה והפרקליטות ושאר רודפי המתנחלים.
אכן כך דרכו של עולם: לטעון טענות (מגובות בעדויות) נגד השוטרים - "חלילה לנו מעשות כן". לומר את האמת ולקבוע שהשוטרים עברו על החוק ועל הנהלים שלהם עצמם - "מה פתאום, זה לשון הרע", אולם מאידך ניתן בקלות להכפיש את הבנות, לכתוב דברים שלא נבדקו מהבחינה המשפטית ולבלבל ולקבוע שמותר לערוך חיפוש הפוגע בצניעות בו בשעה שהחוק לא מתיר זאת - והרי מה הפלא, אם יפעת ארליך לא הייתה כותבת כך מי היה נותן לה לכתוב טור ב-Ynet.