העולם הערבי ואתגרי המאה ה-21

העולם הערבי נתון במבוי סתום, במלכוד מבני, משום שהוא איננו מצליח להתמודד עם האתגרים של המאה ה-21. יש כאן מעגל רשעה (התרגום "מעגל קסמים" ל-vicious circle אינו מתאים). מורשת הכישלונות בעבר העלתה את הסתברות הכישלון גם בעתיד, והחמירה את הקשיים המבניים שלו. הוא אינו מסוגל להתמודד עם אתגרי המאה ה-21 ומתקשה למצוא מענה לצרכים שמציב העולם המודרני. לצורך הדיון הממוקד שלפנינו, אין הכרח להיכנס להגדרות ממולכדות על אופייה ומאפייניה של המודרניות, אך רצוי וחשוב לברר מה הם הכישורים שדרושים כדי להתמודד עם המציאות המודרנית. העולם הערבי, מעבר להבדלים בין משטר כזה או אחר, חסר את הכישורים הללו. לא מדובר במשבר חולף או בקושי נקודתי, אלא בבעיה מבנית. המרכיב החשוב ביותר להתמודדות מצליחה עם העולם המודרני הוא כושר ההתאמה – יכולתה של חברה להתמודד עם מצבים של חוסר-ודאות, לזהות מפנים, להבין את מאפייניה החדשים של המציאות ולמצוא מענה רלוונטי למציאות הזו. בתחום הזה בדיוק נכשל העולם הערבי כבר 200 שנה. גם בעתיד הנראה לעין קשה למצוא סיכוי להצלחה מערכתית. מרכיב אחר, שהתברר שוב ושוב כהכרחי להצלחה בת קיימא בהתמודדות עם האתגר הזה, היא חברה פתוחה, שמאפשרת את שחרור היצירתיות של הפרט. חברות שהצליחו לרופף את ההדקים של השלטון ואת האילוצים המחניקים של המבנה החברתי, שחררו את היצירתיות של הפרט, הניחו לו לנסות מה שנחשב טאבו, קיבלו בהבנה גם את טעויותיו וכישלונותיו ואפשרו לו להתאים את עצמו למה שמתבקש מן האתגרים המופיעים חדשות לבקרים. לכל אלה אין כמעט זכר בעולם הערבי (להוציא את היצירתיות המופלאה בתחום הטרור). המרכיב השלישי, וכולם קשורים זה בזה, היא התבססות על מדע וחדשנות מחשבתית. בעולם העתיק, סוד העושר של מדינה היו אדמה פורייה ושפע של מים. בימי המהפכה התעשייתית ואחריה, דיברו על פחם וברזל, תעשיה כבדה וקלה וכיוצא באלה. במציאות המודרנית הגורם המכריע הוא החדשנות המדעית, ובמיוחד עיבוד המידע. בעולם הערבי לא מתחולל בתחום הקריטי הזה כמעט שום דבר. בהגזמה שאינה לחלוטין חסרת יסוד, אפשר לומר שבתחום מדע המידע 300 מיליון ערבים הם כמעט brain dead. לא קורה כמעט שום דבר מן האוקיינוס האטלנטי עד למפרץ הפרסי, עם כמה יוצאים מן הכלל מאוד ממוקדים. מרכיב אחרון, הנגזר במידה רבה מן הכישלון בתחומים שכבר הוזכרו, הוא העדר מידה של ביטחון עצמי המעודדת תעוזה וחדשנות. היכולת להתמודד עם אתגרים חדשים ולהתאים את הפרט והחברה למציאות שונה מחייבת ביטחון עצמי, הנצבר מהצלחות עבר בהתמודדות עם אתגרים אחרים. העוז לחרוג מדפוסים מוכרים, שבעבר אולי הציעו מענה, אבל אינם רלוונטיים עוד בתנאים המשתנים במהירות, מסתמך במידה רבה על כושר התמודדות מוכח. ביטחון כזה מסייע מאוד למי שעדיין אינו יודע איך יתמודד עם בעיה בלתי מוכרת, אך מניח שימצא דרך, כפי שמצא דרכים בעבר. ניתן להמחיש את הטיעון בשני גילויים מעניינים מן העולם הערבי, שונים מאוד באופיים, העוסקים בחברה פתוחה: בחירות, בחופש, ביכולת ההתאמה למציאות משתנה. הראשון הוא ציטוט מראיון שנתן אחד המשוררים החשובים בעולם הערבי, אדוניס (עלי אחמד סעיד אסבר), סורי-לבנוני החי בפריז. הוא נשאל מדוע טוטליטאריות מקובלת כל כך בעולם הערבי והשיב: "This concept offers an inner sense of security to people who are afraid of freedom. Some human beings are afraid of freedom, because being free is a great burden. When you are free you have to face reality, the world in its entirety". והוא מוסיף בסופו של אותו ציטוט: "The Arab individual is no less smart, no less genius, no less than anyone else in the world. He can excel but only outside his society. I have nothing against individuals, only against the institutions and regimes. If I look at the Arabs with all the resources and great capabilities and I compare what they have achieved over the past century with what others have achieved in this period, I would have to say that the Arabs are in a phase of extinction, in the sense that they have no creative presence in the world".¹ הביטוי השני הוא תמונה מתוך הפגנת מחאה של ערבים בלונדון נגד הקריקטורות בדנמרק. שימו לב לכרזה שהופיעה שוב ושוב בהפגנות: Freedom Go to Hell. היא משקפת קושי להתמודד עם מציאות בלתי מוכרת ובלתי נסבלת, דווקא בקרב ערבים שעקרו לאירופה. הם נתקלים שם בתופעות של חירות פוליטית ושל חברה פתוחה, ונקלעים למצוקה ערכית ולעתים גם לאובדן עשתונות. גם זה גילוי של העולם המודרני, שהם מתקשים להתמודד איתו.²

הבעיה מעוגנת בתודעתם של הערבים. מקורה במתח בין ציפיות בלתי אפשריות, לבין מציאות בלתי נסבלת. לערבים ציפיות של גדולה: הם שכנעו את עצמם כי נועדו לגדולה, נועדו לשלוט, נועדו להיות הכוח הדומיננטי והמוביל בעולם. בפועל, המציאות שהם חווים יום-יום היא של עליבות, חולשה ופיגור. אין כמעט ביטוי רדיקלי וצורב של כישלון ואכזבה, שאין הצדקה להזדקק לו בתיאור המציאות של הדורות האחרונים. הפער בין שני המרכיבים האלה, בין העולם כפי שהוא במציאות המרה, לבין העולם כפי שהיה צריך להיות על-פי ציפיותיהם, הוא פער בלתי נסבל. העולם הערבי מתחבט ומתייסר לנוכח הפער הזה. הוא רואה במציאות הקיימת שיבוש עמוק, בלתי-מובן ובעיקר בלתי-צודק באופן היסטורי של הסדר הקוסמי. בניו מתקשים להבין איך ייתכן שהערבים חלשים כל כך והיהודים חזקים כל כך? שהערבים מפגרים בתחומים נחשבים ואילו היהודים מתקדמים? התהייה הזו והצורך הנואש למצוא מענה מיידי שיתקן את השיבוש הזה, מוליכים כמעט מאליהם לרדיקליזם. בעולם הערבי מופיעים שוב ושוב נביאי שקר, גמאל עבד אל נאצר היה הבולט שבהם, המעמידים פנים שמצאו קיצור דרך היסטורי המציע לערבים לזנק באחת מבירא עמיקתא לאגרא רמא – מהשפלה עמוקה, לגדולה, שגשוג וכבוד. הערבים מתמכרים שוב ושוב לאותם נביאי-שקר רדיקליים וכושלים, שוב ושוב בשל התמכרותם למנהיגים שאינם מציבים בפניהם את האמת העגומה על הכשלים המבניים המונעים מהם להתמודד בהצלחה עם האתגרים של העולם המודרני. הבעיה אינה מתמצה במישור הפוליטי. שורשיה נעוצים ביסודות הסדר החברתי. העולם הערבי תקוע בלימבו עמוק בין שתי מערכות של סדר חברתי: המסורתי, שהתקיים עד לעת החדשה במרכזים העירוניים המעצבים את המציאות באזור, כבר ננטש והוא אינו ניתן עוד לשיקום. רכיבי הסדר החברתי החדש, שהאליטות הערביות ניסו לאמץ במאתיים השנים האחרונות, לא נקלטו כמערכת חליפית. סינתזה מתפקדת בין הסדר הישן והחדש לא נוצרה. החברה מיטלטלת בין רכיביהם השונים – לא פה ולא כאן. היא אינה יכולה לשוב אל הסדר המסורתי שתיפקד באופן מניח את הדעת, פחות או יותר, מול אתגריה של מציאות מאתגרת פחות. הם ניצבים בפני מציאות שונה, בעולם מודרני שהם לא מוצאים בו את דרכם, כיוון שלא הצליחו לסגל לעצמם סדר חברתי מתאים. אפילו כאשר הם יודעים מה מכשיל את מאמציהם ומה צריך לעשות כדי להתמודד עם המציאות החדשה, אין הם מוכנים לשלם את המחיר החברתי הנדרש לצורך התיקון. כך, למשל, יש הבנה בעולם הערבי בקרב חוגים רחבים של האליטות הערביות, שמעמדה הנחות של האישה מונע מן הערבים לנצל כמחצית הפוטנציאל האנושי שלהם. הם גם מודעים לכך שהדבר מונע מהם להתחרות בהצלחה בחברות המנצלות את הפוטנציאל הזה במלואו. אף שהם יודעים כי הדבר דרוש ואף חיוני, אין לגברים מספיק ביטחון עצמי כדי לאפשר לנשים לתפוס תפקיד יותר מרכזי בחברה. ביטוי תמציתי ואכזרי של מכלול המצוקות שהועלו כאן, מופיע במאמר שכתב לפני כחמש שנים אחד ההוגים המרשימים בעולם הערבי – פילוסוף סורי בשם צאדק ג'לאל אל עט'ם – שכתב בארבעים השנים האחרונות דברים אמיצים וחשובים על הפרספקטיבה הרחבה של התמודדות החברה הערבית עם אתגריו של העולם המודרני. "כדי שיוכלו לשלוט בהווה שלהם ולקחת אחריות לעתידם, צריכים הערבים להתמודד ביושר, אחת ולתמיד, עם דימוי עצמי מסוים, שקבור עמוק בתת-מודע הקיבוצי שלהם. כוונתי לכך, שכערבים וכמוסלמים אנחנו ממשיכים לראות את עצמנו כובשים עושי היסטוריה, מכתיבי קצב, חלוצים ומנהיגים בקנה מידה היסטורי-עולמי. בלשד עצמותינו אנו עדיין תופשים את עצמנו כנושאי ההיסטוריה ולא כמושאיה, כסוכניה ולא כקורבנותיה. מעולם לא הכרנו בשוליות ובסבילות של מעמדנו בעידן המודרני ובוודאי לא השלמנו עמם. למעשה, עמוק בנשמתנו הקיבוצית איננו מסוגלים לסבול את הרעיון, שאומתנו הגדולה צריכה לעמוד חסרת אונים, לא רק בשולי ההיסטוריה המודרנית הכללית אלא אפילו בשולי ההיסטוריה המקומית והמסוימת שלנו. התנגשותו של דימוי עצמי מושרש, נפיץ ובלתי מבוקר שכזה עם מציאות יומיומית ברורה כל כך של אין-אונים, תסכול ושוליות ערבית-מוסלמית מולידה מגוון רחב של בעיות." שימו לב, כיצד הוא מאפיין את תמונת המציאות הערבית היום: "תסביכי נחיתות קשים, הזיות פיצוי מפוארות, הרפתקנות פראית, פזיזות פוליטית, אלימות נואשת ולאחרונה גם טרור בקנה מידה רחב מן הסוג שלמדנו להכיר בכל רחבי העולם. הערבים מסתכלים על עצמם במראה ומה שהם מוצאים מאוד איננו מוצא חן בעיניהם".³ לסיכום הניתוח הזה, ראוי להצביע על התוצאות של הכשלים המבניים שנידונו כאן, ובמיוחד מן הפער שהוזכר בין ציפיות הערבים לגדולה, לבין עליבותם וחוסר הנכונות שלהם לשאת בעלותם של הצעדים הנדרשים כדי להיחלץ ממצוקתם. אחת התוצאות החשובות היא ראיית עולם קונספירטיבית, המקשה מאוד על הערבים להבין כהלכה את עצמם ואת סביבתם ולהיערך כראוי להתמודד עם המציאות. תפיסת הקונספירציה מציעה הסבר נוח כדי לתרץ את כישלונות הערבים ואת הצלחת אויביהם הבלתי ראויים, במזימות חובקות עולם של כוחות השחור הציוניים והאמריקניים, שחברו במחשכים במטרה לנשל את הערבים מגדולתם. כך ניתן להסביר את תפוצתם המדהימה של "הפרוטוקולים של זקני ציון" דווקא בקרב האליטות, את הפופולריות של האמונה בעלילת הדם ובמגוון רחב להפליא של תפישות תמוהות החושפות את מאמיניהן הרבים באור מעורר בוז וגיחוך (כמו האגדה שנפוצה בזרם המרכזי במצרים לפני שנים אחדות, אודות 'המוסד' המחלק מסטיקים מעוררי תשוקה מינית לנשות מצרים, כדי לקעקע שם את מוסד המשפחה). תוצאה נוספת היא הפניה לרדיקליזם בכלל, ובמיוחד לאיסלאם הרדיקלי. הפנייה לרדיקליזם נגזרת כמעט מאליה מעומקו של הפער בין הציפיות לבין המציאות. על פער כזה לא ניתן, מטבע הדברים, לגשר באמצעים אבולוציוניים. הוא מחייב מהלכים רבולוציוניים-רדיקליים. ברבע המאה האחרון לא מדובר עוד ברדיקליזם של תקווה, כפי שהיה בימי גמאל עבד אל-נאצר. נאצר שכנע את האליטות הערביות שיש בידיו דרך שתשיב לערבים את גדולת עברם: איחודם תחת מנהיגותו הסוחפת, אמור היה לתת לערבים משקל מכריע בקרב האומות ה"בלתי מזדהות" ואלה אמורות היו לעצב "כללי משחק" נוחים הרבה יותר בזירה הבינלאומית. השילוב הזה אמור היה לכפות על המעצמות לתת לערבים את המעמד הראוי להם כאחד הגורמים המובילים בעולם. לאחר הצלחה ראשונית מסחררת במחצית השנייה של שנת החמישים ובראשית שנות השישים, נקלעה תנועתו המשיחית של נאצר למבוי סתום, ולאחר מלחמת ששת הימים קרסה בקול גדול. הרדיקליזם האיסלאמי חמור אפילו מן הדרך הכושלת של נאצר. נאצר הציע לערבים לפחות תקווה בעתיד קרוב. הרדיקליזם האיסלאמי בנוי במידה מכרעת על ייאוש מסיכוי קרוב לשינוי יסודי של יחסי הכוחות הבלתי נסבלים, ואינו מתווה דרך פוליטית מוגדרת שתוליך לתוצאה הרצויה. הרדיקליזם הזה אינו מתווה מוצא מן המצוקה, אלא אמור לאפשר לחיות אתה לאורך זמן בלא דיסוננס פנימי בלתי נסבל, עד שתשתנה. תוצאה נוספת, היא ההזדקקות לטרור כאלמנט משחרר של חברה שמרגישה חסרת אונים. הטרור מציע לחלשים ולאימפוטנטים תחושת עוצמה מזויפת, מתוקף יכולתם להזיק לאחרים גם כשאינה מצליחים להועיל לעצמם. יתרונו המיידי והמפתה של הטרור למפעיליו, היא יכולתו לשלול מן החזקים והמצליחים את האפשרות להתעלם מעלבונם הצורב של הנכשלים והנחשלים. חסרונו בכך שאינו מחלץ את הנכשלים מנחשלותם ומצליח בדרך כלל רק זמנית להקשות על החזקים ליהנות מפרות הצלחתם.

את ההערות האחרונות אני מבקש להקדיש לדבר הפחות חשוב בהקשר האנליטי הכולל, אבל הנוגע באופן ישיר יותר לישראלים המתמודדים עם תוצאותיה של המציאות שתוארה כאן. ראשית, לא צריך להתפלא שחברה מתוסכלת מכישלון מתמשך, הנתונה כבר דורות במבוי סתום, מחוללת חוסר יציבות מתמשך ואלימות גואה. הדבר מאפיין מערכות יחסים רבות בין הערבים לבין עצמם, ואין פלא שהיא מאפיינת עוד ביתר שאת את יחסם רווי האיבה והקנאה ליהודים. הזיית ה"שלום" הניחה שהערבים ינהגו ביהודים טוב מכפי שהם נוהגים באחיהם עצמם ובשרם. הזיית "המזרח התיכון החדש" עוד הרחיקה לכת והניחה שניתן לשנות את מאפייני היסוד של התרבות הפוליטית באזור כולו, בטווח הזמן הנראה לעין. הגיע הזמן להתפכח ולהבחין בין הסדרים פוליטיים חשובים ומצליחים כמו ההסדר עם מצרים, לבין "שלום" המשמיט, ולו בהדרגה, את המוטיבציה לקעקע את מדינת הלאום היהודית. שנית, חברה שאינה מוכנה לשאת באחריות לכשליה ומחנכת את בניה להטיל את הכשלים האלה לפתחם של "הקולוניאליזם" ו"הגלובליזציה", אינה צפויה לוותר גם על תירוצים קרובים ועדכניים יותר כמו "הציונות" ו"הכיבוש". כישלונם של הערבים הנאחזים בתירוצים כאלה בולט מול הצלחתם של ההודים, שקיבלו אחריות על עצמם וערכו שינויים עמוקים בתרבות הפוליטית שלהם, שנדרשו כדי להתמודד עם אתגרי העולם המודרני. דבקותם של הערבים במערכת התירוצים הזו צפויה במיוחד כאשר אירופים אכולי אשמה קולוניאלית, אנטישמים מעודכנים וקומץ יהודים מבולבלים, מעדיפים לפתח תירוצים כאלה כדי לחמוק מדיון רציני במקור מצוקותיו של העולם הערבי. מבחינת ישראל חשוב להשלים עם העובדה ששינוי חיובי של התופעות המבניות שנדונו כאן, גם אם יחל בדרך פלא בקרוב, יחייב דורות של המתנה להבשלתו. התמודדות עם מציאות כזו מחייבת גיוס משאביה המוגבלים של ישראל לחיזוקה של החברה היהודית ולהמשך המגמה הקונסטרוקטיבית של בניית אומה וחברה שאפיינה אותה מראשיתה, ולא באשליות אודות שינוי דרמטי קרוב לטובה בסביבה האזורית שבה נגזר על ישראל לחיות לאורך זמן.

1. (אנגלית היא שפת המקור של הראיון) Dubai TV March 11, 2006. MEMRI Special Dispatch, December 14, 2006, No. 1393 2 לצד הכרזה הזו, הופיעה בהפגנות בגרסאות שונות גם קריאה מופלגת באלימותה - Massacre those who insult Islam- (גרסאות אחרות של אותו מסר השתמשו בביטויים אלימים לא פחות כמו (Slay, Behead, Butcherהמשקפת, בין היתר, כישלון עמוק להתמודד עם ביקורת ועלבון, אף שכל קבוצת מהגרים או "אחרים" נתקלת בגילויים חמורים לאין שיעור ממנה. 3 Boston Review, October/November 2004