בראיון לערוץ שבע אמר הרב דב ליאור הי"ו, "שנאת הערבים כלפינו היא אותה שנאה שהייתה לנאצים". לא מעט אני שומע התבטאויות דומות הנובעות ממקורות שונים, בדבר הנאציזם של הערבים או בביטוי שגור (שלא לגמרי מחמיא למשגריו) "פלסטינאצים".
יסלח לי כבוד הרב - ואני כותב זאת בכל הכבוד שאני רוחש אליו - אבל אני מרשה לעצמי לחלוק עליו בנושא זה.
הראשון ש"הוזיל" את הביטוי נאצי וטשטש את משמעותו, היה אותו פרופסור מרושע בעל שבעת הדוקטורטים ואלף ניבולי הפה. אשר ירק מפיו שנינות מדופלמות בקצב הכתבה של כל מלחכי פינכתו ובתוכן את אותו ביטוי אומלל "יודונאצים". עלינו, המתנחלים.
אותו פרופסור ידע, לפחות כמוני, מהי משמעות הנאציזם. לפחות לפי הסקירה המאוד נרחבת שנתן לה במה - באנציקלופדיה אותה ערך - תחת הערכים "נציונלסוציאליזם" ו"היטלר, אדולף". אבל הוא ביכר, וסיבותיו שמורות עמו, לפשט ערכים אלו ולהשתמש בהם כחומר ביד היוצר להחדרת המניפולציות האידיאולוגיות שלו.
ככלל - כל השוואה עם נאציזם, מרתיעה אותי באופן מיידי, לאו דוקא כבן-ישראל אלא אפילו כבן אנוש. בין אם השוואה זו מכוונת כלפי ערבי, בין אם היא מכוונת כלפי אירני ואפילו אם היא מכוונת לשמאלני. איני צריך להזכיר שלכל החתולים יש טפרים ושיניים חדות, אבל לא כל חתול הוא נמר. גם אם ישאג כנמר.
אבל כלל לא בכך מדובר. מי שמשווה לנאצים, לא מבין במה מדובר. לא בגלל שאינו מבין את היקף ההשמדה שביצעו הנאצים. גם הרב ליאור עמד על כך שלא מדובר ברצח כמו של הנאצים או באכזריות כמו של הנאצים אלא ב"אותה שנאה שהיתה לנאצים". ובזאת חרץ את דבריו להיפוך מוחלט של כוונותיו.
אכזריות של עמים כלפי עמים אחרים ואפילו בינם לבין עצמם, היתה לאורך כל ההיסטוריה וסיפורים מסמרי שיער שנותרו בעדויות כתובות לא מותירות מקום לספק - לערבים יש עוד הרבה מה ללמוד. על-מנת להתמודד עם השנאה והאכזריות של הערבים, כמו גם עם שאר השנאות - ראוי למוד אותה נכון ולא לחפש להקצין אותה או להשוות אותה למשהו שונה בתכלית.
שהרי עצם העובדה שאנחנו משווים אותם לנאציזם, נותן להם את ה"הכשר" להשוות אותנו לנאצים. לא בגלל שהם צודקים, או שאנחנו צודקים, אלא בגלל שעושה רושם שכשאנחנו קוראים למשהו "נאצי" כוונתנו לומר ש"רוצח" זה כבר כמעט לגיטימי.
אך הערבים, כערבים - אינם שונים משאר הגויים שאינם ציונים גדולים. שנאתם אלינו היא שנאה הנובעת מכל מיני גורמים סובייקטיביים כמו סכסוך קרקעות, אי השלמה עם ריבונות עברית בארץ העברים, עידוד השמאל והעולם הנוצרי, קנאה כלכלית, ובכלל שידוד מערכות אצלם (עקב פשעי השמאל). אפילו האנטישמיות הקלאסית המבצבצם לעתים ביניהם אינה נאציזם.
אכזריותם, גם היא אינה שונה בהרבה מאכזריותם של ההודים או של התאילנדים או של הסינים ואפילו לא של האירופים הנאורים ואניני הדעת. ואם היא שונה מהם, אין זה לרעת הערבים. הבעיה היא שכרגע הם אויב מר והמלחמה איתם לוקה בחסר - לא בגלל שהם יותר גרועים מהשאר אלא בגלל שאנחנו לא נלחמים בהם כראוי והם, ככל יריב כלפי יריבו, מנצלים את חולשתנו.
אפשר להניח שאילו לא היינו מגיעים לפה, או לחילופין, אילו היינו מכריעים את הערבים (או לכשנכריעם) אחת ולתמיד, הם היו משלימים עם קיומנו ואף מפתחים עמנו יחסי מסחר ראויים - בין אם בתוך מדינתנו בין אם ממדינות שמעבר לגבול. אולי היתה מתיחות כלשהי בגבולות, שלא היתה מתפרצת, עד שהיה קם דור חדש של חליפות שהיתה רוצה יחסים כלכליים כלשהם. יתכן שאפילו בעקבות הנהגה שונה בתכלית שהייתה מסתייגת מכל השנאה מסיבות אובייקטיביות לחלוטין היינו מגיעים ליחסים תקינים בין מדינות (אם השמאל לא היה שם רגליים לכך כל העת...). אבל היינו גומרים את הסכסוך איתם כמו כל סיכסוכי מדינות שכנות ובזה היה נסתם הגולל על השנאה היוקדת.
בניגוד מוחלט לכך - שנאת הנאצים היתה ונותרה שנאה אובייקטיבית לחלוטין. זוהי שנאה אידיאולוגית המעוגנת בתורת הגזע ושוללת כל אפשרות של השלמה כלשהי עם הגזע הנחות, קרי היהודים. שנאה שקשה להגדירה אפילו כשנאה אלא כצורך בהיפטרות מטפילים, כפי שהוצגו היהודים בתעמולה הנאצית.
הגרמנים, בשונה משאר האויבים שהיו לנו, ראו לעצמם יעוד בטיהור העולם מיהודים. הם כבשו ארצות גם כדי לשלוט על העולם וגם כדי להשמיד את היהודים שבהן. זה היה חלק מתוכנית הכיבוש ומהרעיון שעמד מאחוריו. לא בלהט יצרים אלא מתוך צלילות דעת וקור רוח שמקורם במחשבה תחילה.
הרעיון לרצוח בדם קר, היה להם לצנינים. הגרמנים שגויסו לפלוגות המוות חזרו הביתה עמוסי חוויות רגשיות קשות ביותר. אבל מילאו את משימתם במלואה מתוך דבקות במטרה מתוך גאווה לאומית ומתוך תחושה של שליחות היסטורית קדושה. מי שלא מבין את הדבר הבסיסי הזה לא יודע נאציזם מהו ומהן השלכותיו ונגזרותיו ולפיכך מה ניתן להשוות אליו.
איך שנאה הופכת לאידיאולוגיה?
מילים רבות נשפכו על כך. רבות מלהכיל. אבל אי אפשר לעשות זאת מתוך חמימות מוח - תכונה שהערבים חוננו בה בשפע, בלי עין הרע. אם ניתן כיום להשוות איזושהי תופעה לשנאה של הנאצים, לפחות מבחינתה הצורנית, זוהי דוקא שנאת השמאל האידיאולוגי למתנחלים ולחרדים ובכלל לכל מי שמייצג את היהדות והיהודים. שנאה בלתי מוסברת בעליל, המושתתת על שקרים ומערכת מוסר מעוותת הבנויה לתלפיות ומעוגנת באידיאולוגיה רליגיוזית.
הערבים, לעומת זאת, לא מסוגלים לחטוא באידיאולוגיה כזאת. הצימאון שלהם לדם הוא דבר נפוץ ברחבי העולם כולו. אבל אנשים צמאי דם אינם יכול לפתח אידיאולוגיה כל כך מעמיקה של שנאה, יהיו אלה ערבים, צרפתים, רוסים, או קוריאנים.
אבל הבעיה הגדולה שלנו עם ההשוואה של כל אוייב לנאצי (שהחלה, אגב, כבר בתקופת המנדט הבריטי), היא לאו דוקא הזיכרון ההיסטורי והפן הדתי-רליגיוזי שבכך.
הבעיה כבדת המשקל היא מוסרית ופיסית כלפי האויב וכלפי עצמנו.
כשמגדירים מישהו כשיא השיאים, מפנים את הגב לאיום האמיתי הניצב איתן מתמיד, ולעתים אף מסייעים בידו לעלות ולהשמידנו.
כך עזרנו במו ידינו, בתקופת יהודה המכבי, להעלות את קרנה של רומי - מחריבת מקדשנו.
כך סייענו בתקופת מלחמת העולם הראשונה (ואף לפניה ולאחריה) להעלות את קרנה של גרמניה. כך אנו ממשיכים להעצים ולהעריץ את העולם הנוצרי, רווי המשטמה והשקרים, המחייך לעברנו בחיוך מנומס ויוקרתי ונהנה משיחות הסלון עמנו. אך בניגוד לערבים, התוקעים סכין בגב האורח לאחר שיצא מביתם, אצל הנוצרים הסכין ננעצת בלב האורח לפני הקינוח.
או, אם אזכיר זאת במילותיו של אלתרמן:
א.
עם היה בעולם עם משכיל ופקח.
ובימי הבינים בצריח על תל,
אהבו הנסיכים עמדו לשוחח,
על חכמה יוונית וחכמת ישראל.
כי בשעת השיחה, בין שכר לחנית,
הם היו נהנים הנאה רוחנית.
ב.
בימות חול הוא גורש מפרוזדור ומדלת,
ואבוי אם ראוהו ממול לחלון.
אך לצורך שיחה עיונית ומשכלת
הם היו מזמינים אותו אף לסלון.
ואחר יום שיחה על נושאים חשובים
הם היו משליכים אותו שוב לכלבים.
ג.
ולא פעם ראו אותו רץ באין-ישע
רדוף שוט וגרזן ואימות חשכות.
והיו הנסיכים נמנעים אז מגשת,
כי הבינו שאין הוא פנוי לשיחות.
אך צריך להודות כי כתום הרציחה
הם היו מזמינים אותו שוב לשיחה.
ד.
כך היה הדבר. - בסקירה מקוצרת
זאת הזכרנו כיום רק כדי להבליט
איזה שלל רגשות ביהודים מעוררת
הזמנת האנגלים לשיחה האנגלית.
איזה שלל רגשות, איזה גל זכרונות!
משיחות ראשונות ושיחות אחרונות!
ה.
ולכן האומה האנגלית המזמנת
לו תסלח נא לעם העברי המזומן
אם כיום, עד שבתו בכורסא המסומנת,
הוא מציג איזה תנאי שאינו מסומן.
הוא מציג שאלה עדינה ופרטית
אשר אין שואלים בחברה תרבותית.
ו.
ואת זו השאלה כך אפשר לנסח:
הוא רוצה לברר, הה, רֵעים נלבבים,
אם אומנם לא הזמינו אותו לשוחח
על האופן שבו הוא יושלך לכלבים.
בקיצור, הוא רוצה רק לדעת - סליחה!
אם הוא חי ישאר אחרי השיחה.
ובתוספת שלי - זהירות! ראשי השמאל הם תלמידים שקדנים מדי ונאמנים מדי של "ידידינו" הנוצרים.