אבא ואמא בקיבוץ דומים לכל האבות והאמהות בכל אתר ואתר. כל עוד ההורים חיים בקיבוץ בצוותא עם בניהם, הבעיות הן רגילות והקיבוץ יודע להתמודד עימן בהצלחה. אך כאשר הצעירים עוזבים, מסתבכת מערכת היחסים עד ללא הכר, והם עוזבים במספרים מדהימים. זוהי בעיה כאובה של הקיבוץ בכלל ושל הרבה חברים ותיקים כפרטים.
מבעד לפרספקטיבה של המרחק, נוטים ההורים להגזים באשר לצרכים של בניהם, בנותיהם ונכדיהם, הנמצאים מחוץ לקיבוץ. חולשה אנושית זו איננה אופיינית רק להורים בקיבוץ. באותה מידה היא מתייחסת לכל ההורים.
מסתבר שיש משהו שמייחד את ההורה, איש הקיבוץ; הוא חי ברמת-חיים גבוהה, יחסית, שמעניקה לו הרבה זכויות, פרט לזכות אחת, מהותית ובסיסית: הזכות לוותר על רמת החיים שלו לטובת בניו ובנותיו.
אין ספק כי מערכת היחסים במשולש הזה - הורים, קיבוץ ובנים שעזבו - מורכבת ועדינה ואינה ניתנת לכליאה במסגרת של חוקים ותקנות. עם זאת, לא הכל מותר. יש גבולות שאסור לפסוח עליהם. לא כל מעשה של אבא, שנחלץ לעזור לבנו הנזקק, מוצדק ומוסרי. ביתר שאת מושכל זה מחייב בקיבוץ.
זה מכבר הנהיגו קיבוצים רבים חלוקה חופשית של כרטיסי-נסיעה בתחבורה הציבורית לחברים ולבנים בקיבוץ. יהיה זה מישגה חמור אם יימצא בקרב חברי הקיבוץ הורה, שמתוך להיטות לעזור, יעביר ביודעין כרטיסים לבן שאיננו חבר קיבוץ.
בביגוד נוקטים היום משקים רבים בשיטה של תקציב אישי. החישוב הוא כספי. כאשר אם מסויימת רוכשת חולצה, או מצרך אחר, לבת מחוץ לקיבוץ – אין, אליבא דברית התנועה הקיבוצית, לראות במעשה האם חטא קיבוצי, כל עוד זה נעשה במסגרת ההקצבה האישית שלה.
באשר לזכות האירוח, סבורים הקיבוצניקים כי הקיבוץ צריך לתת את ההרגשה שאיננו מגביל חברים בהארחת בניהם ובנותיהם מחוץ לקיבוץ. אחרי ככלות הכל, הקיבוץ הוא ביתם היחידי, וזוהי, לכן, זכות בלתי-מעורערת.
הבעיה של הורים, קיבוץ ובנים מחוץ לקיבוץ, התעוררה בכל חריפותה בשנים האחרונות. אין כל ספק שעצם העזיבה ומימדיה מדאיגים ביותר. סוד גלוי הוא שהקיבוצים מייחלים לפתרון בעיית העזיבות ההמונית, אלא שבינתיים זוהי מציאות והתנועה הקיבוצית סבורה שבניה חייבים ללמוד לחיות איתה לטוב ולרע, תוך כדי נאמנות לערכים היסודיים שלה ותוך הימנעות מקשיחות דוגמאטית.