הוצאת לשון רע היא עוולה אזרחית, אך כל המעיין בחוק איסור לשון הרע, לא יכול להתעלם מסעיפיו הפלילים של החוק.
על-פי הניתן להבין מלשון החוק, ועל-פי הפסיקה העניפה, הגבול הדק בין דיבה אזרחית לדיבה פלילית, הוא אותו הקו של הכוונה להזיק.
ככל שנאמרו דברים מזיקים על פלוני וככל שלא הוכח שיש אמת בדברים, והיה בהם עניין לציבור, ולמעט אם מדובר בזוטות, או לחילופין אם נאמרו הדברים בתום לב (במשמעותם על-פי המפורט בחוק) - הריהם עילה לתביעת דיבה אזרחית - אך אם על כל אלה נוספה כוונת מכוון להזיק - שם חצינו את הקו הפלילי.
כל הקורא את פסק דינו שלהשופט סולברג בעניין התביעה של בתיה כרמון נגד ג"ג (גילת גרייבסקי) וידיעות אחרונות לא יכול להימנע מהמסקנה המתבקשת, חשדות כבדים לדיבה פלילית מהמובהקות שיש.
כוונה זדונית לכאורה להזיק, ולמרבה הצער של כל אדם בישראל, הביאה לסילוקה של בתיה כרמון מתפקידה, וזאת כאשר עננה מרחפת על מוציאי הדיבה בשל מניעים אישיים אפשריים אשר הביאו אותם לכך (מלחמתה של בתיה כרמון בעובדים זרים שהעסיקו שר החוץ ואשתו). בולטים במיוחד הם תיאורי השופט על דרכי הכחש שהלכו בהם הנתבעים, על-מנת להרדים את קרבנם החף מכל פשע, ועל-מנת שתימנע מלהגן על עצמו מחד, ועל-מנת לגנוב את דעת הציבור כאילו ניתנה לקרבן זכות טיעון שימוע, ותגובה מאידך.
ידענו שהעיתונות בישראל מחורבנת, אך על כזה זבל לא חלמנו בחלומותינו הזועתיים ביותר.
לקלאבוש, רק לקלאבוש - ולהרבה שנים - באמצעות הדין הפלילי.