על הכותרת הזאת אני חושב כבר כמה שבועות וממילא גם על התוכן, אבל בין עומס המלים המתרוצצות בראש לבין ההחלטה במה להתמקד - יושבים מול מסך ריק, ובוהים. הרי העובדה היא שאינני מכיר את האיש. מעולם לא פגשתי בו, ועל כן לכאורה, זה לא מנומס שאפנה אליו בשאלה כזאת אישית - או אפילו לא כל כך אישית - כאילו אני חבר ילדות שלו או משהו, ועוד בכותרת של מאמר שאמור להתפרסם ברשת האינטרנט. אז למה בכל זאת אני עושה זאת? כי לעניות דעתי, העתקת מקום מגוריו של האיש היקר הזה ללונדון - מזמינה אותנו לערוך חשבון נפש, בניסיון לברר עם עצמנו מה לא בסדר אצלנו וכיצד ניתן לתקן.
הח"מ לא כל כך הופתע כאשר נודע שמר לבייב עובר להתגורר בלונדון, כי כבר לפני כמה שנים נראתה לי מוזרה העובדה שהוא קבע את ביתו במדינת ישראל. הנחתי שמבחינתו מדובר במגורים בארץ ישראל ולכן זה בסדר, אבל איכשהו לא הסתדרה לי צניעותו הטבעית ותרומותיו הענקיות לכל עניין יהודי, עם מגוריו כאן. הרי הוא לא חי בבועה. הוא מתחכך עם המערכת ואולי יותר מאשר אזרח פשוט, כי עסקיו מכתיבים התחככות כזאת. מה שלא הבנתי - זה איך יהודי צנוע וכן כמוהו מסתדר עם מערכת כופרת וצבועה, כזו שמנהלת את חיינו. עכשיו מתברר שהוא אכן לא הסתדר. חוץ מזה, הרי הוא מנהל את חייו בהתאם לאמונה היהודית, שזה לא בדיוק מה שמכנים אצלנו 'יהודי דתי', אלא הרבה יותר מזה, ואורח חיים כזה במדינת ישראל, לא ייתכן שלא יביא להתנגשות עם המערכת.
פה ושם נפוצו שמועות שהוא עומד להיכנס לפוליטיקה המקומית, ששאיפתו היא להיות ראש הממשלה, ועוד דברים כיוצא בזה. בא המעבר ללונדון, ומניה וביה הפריך את השמועות. מפיצי השמועות אולי ביטאו משאלה כמוסה שלהם, שיהודי הגון וישר ינהל פה את העניינים ואולי ביטאו חשש כבד מפני האפשרות שיהודי הגון וגו'. כאמור, בין כך ובין כך השמועות הופרכו. אולי לא מילולית, אבל מעשית - מר לבייב הגיב כדברי הזית (וכן התאנה והגפן) במשל יותם המפורסם (שופטים ט'): [ט] "וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר-בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹקִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים [?]"
בתרגום לעברית מדוברת, יהודי יודע ששליחותו בעולם הזה היא להרבות טוב וחסד. לכאורה, מי יכול לעשות זאת טוב יותר ממנהיג שכל העיניים נשואות אליו? אלא שהשיטה אצלנו מחייבת את המנהיג להתרוצץ בין המון אנשים בניסיון לרצותם, ומהתנהלות כזאת לא יכול לצאת טוב כלל. על כל פנים, לא טוב בלתי מותנה. ומי שהוא במדרגה של זית, או תאנה או גפן, אינו מוכן להמיר את הטוב שהוא מעניק לאנשים, בהתרוצצות אין סופית בניסיון לרצותם.
כל פוליטיקאי מתחיל יודע שחייו הפוליטיים מותנים במידת הצלחתו להפיק רצון מהזולת; מהמצביע בקלפי, ובעיקר מזה שיש לו השפעה על מצביעים נוספים. הפקת רצון כזה - כמעט מחייבת התנהלות צבועה, עטיית מסכה כשיטה, וזה לא מתאים לאנשים הגונים שרוצים לעשות טוב כי כך צריך. והצביעות הזאת, האם היא נשארת בתחום הפוליטי? כלומר, כשהפוליטיקאי מגיע הביתה הוא מסיר את המסכה? בכלל לא בטוח. יותר סביר שהוא מתרגל אליה עד כדי כך שהיא הופכת להיות חלק ממנו, והוא עצמו מתחיל להאמין בשקרים שהוא מפיץ סביבו.
אפשר להבין את המקווים שאדם מסוגו של מר לבייב, יקפוץ לבריכה הפוליטית למרות שהיא סרוחה ביותר - מתוך תקווה, ואולי אמונה, כי יצליח לגרום לכך שנתחיל לנשום פה אויר נקי. אבל קל מאד גם להבין את מר לבייב שכנראה לא חשב על כך בכלל, ובמקום זה העדיף להעתיק את מגוריו ללונדון. שם האוויר הפוליטי פחות מעופש ולכן קל יותר לעשות טוב, פשוט כי זה טוב, בלי שיבלשו ויפשפשו אחר מניעים נסתרים לכל תרומה שהוא מעניק. עוד יותר קל להבין את החוששים מפני כניסתו של אדם כמר לבייב לקלחת הפוליטית אצלנו. אלה ניזונים מן הסחי ומאוס הפוליטי, והדבר האחרון שהם צריכים - זה מישהו הגון שידבר אמת ויעשה סדר. הם מפיצים שמועה, 'ספין' בלשון ימינו, כדי לטרפד מראש את האפשרות שממנה הם חוששים.
מר לבייב זיהה בדייקנות את חוליי המערכת. ומתוך הערכה מפוכחת שאין בידו לפעול לריפויה, ואולי גם כדי להתרחק מאפשרות פגיעתה הרעה בו, העדיף להתרחק ממנה. לענ"ד הוא עשה צעד נכון, אבל האם נותרה עוד איזו דרך בה ניתן לרפא את נגעי המדינה בה אנו חיים?
לזנוח את הלבן ולבחור בשחור
פרשת השבוע שלנו פותחת בטהרת המצורע וממשיכה לנגעי בתים. דיברנו בעבר על האפשרות להשליך מנגעי אדם על נגעי החברה ואף עשינו זאת לא פעם. בפרשה הקודמת למדנו כי הצרעת, לסוגיה השונים, מתבטאת בשינוי גוון העור. עור שנשתנה הגוון שלו ללבן, זה מעורר חשד שמדובר בנגע צרעת ומתחיל תהליך של ביקורת ובדיקות חוזרות עד להכרעה. מסימני הטומאה של הנגעים - פשיון ושיער לבן. אם פשה הנגע, כלומר התפשט על העור - אפילו מעט - במהלך שבוע ההסגר, זהו סימן טומאה. ואפילו אם לא פשה הנגע, אם צמח בו שיער לבן - גם זה סימן טומאה. לעומת זאת אם צמח שיער שחור, זה סימן של החלמה.
קודם אמרנו שהבעיה של המערכת אצלנו היא היותה בנויה על צביעות. זה משהו שמוטבע בשיטה, וזה תופס לא רק את הפוליטיקה; מאחורי המאבקים הרעיוניים/עקרוניים במערכת המשפט הלכאורה מופתית שלנו - מסתתרים מאבקי כח בסיסיים ביותר, וההצגה כאילו מדובר במאבקים עקרוניים על מהות הדמוקרטיה ודמותה, בעיקר על דמותה, מלמדים שהצביעות חוגגת שם כמו בחלקים האחרים של המערכת השלטונית שלנו. וזה בדיוק מה שמאפיין את הנגעים, או אולי את הנגועים - הלובן המוצג כלפי חוץ. זוהי בדיוק הצביעות; לטעון שאני עושה משהו לשם שמיים, או 'מסיבות אידיאולוגיות' בעברית החדשה, להציג חזות לבנה, טהורה וללא רבב, בעוד לאמיתו של דבר - מה שמעניין אותי זה שימור היקף ועוצמת הכח שאני מחזיק בידי. וגם את שימור הכבוד לא לשכוח.
שערה שחורה שצומחת, זה סימן טהרה. זה סימן שהנגוע התחיל להבין שהחזות הלבנה שהציג היא שקרית, והוא מתחיל לחשוב במונחים אחרים, במונחים של צניעות. זה סימן שהוא מתחיל להבין כי לאמתו של דבר, בפנים, הוא עדיין שחור וזה מה שהוא צריך להציג כלפי חוץ - את האמת, גם אם היא פחות נעימה לכאורה. במלים פשוטות, זה אומר שצניעות היא התרופה לנגע הצרעת. ומכיוון שהצרעת היא המחלה שממנה נגזרות כל יתר המחלות, שעל כן התורה מקדישה לה כל כך הרבה מלים ותוכן, לכן מסתבר שצניעות היא התרופה לכל המחלות. וצביעות זה בדיוק ההפך מצניעות.
צניעות היא גם התרופה למחלות החברתיות שלנו במדינת ישראל, שהרי כאמור, שורשן של כל המחלות המערכתיות אצלנו הוא בצביעות שפשתה עד כדי כך, שקשה מאד למצוא חלקה לא נגועה. אבל נסו להגיד את זה לפוליטיקאים שלנו או ליחצנים או לאנשי התקשורת, או אפילו לשופטים המכובדים. חלק מהשופטים, לא כולם למזלנו היחסי. אז לא פלא שהציבור כמה למנהיג שבאורחות חייו הוא מקרין צניעות כי כזה הוא. אולי מבלי לדעת שזוהי הדרך לריפוי, אנשים חשים כי זו הדרך.
אכן, להחליף את הצביעות בצניעות - זה מהלך נפשי מאד לא פשוט. וכך מציגה זאת פרשת השבוע שלנו (ויקרא י"ד): [ב] "זאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל-הַכּהֵן:" לאחר שבעה ימי התבודדות לפחות, נעלם נגע הצרעת ולכאורה, הנגוע כבר יכול לשוב לביתו. אבל זה לא כל כך פשוט, כי צריכים לוודא שהריפוי הוא פנימי ולא רק חיצוני. לכן קובעת התורה שהצעד הראשון הוא וְהוּבָא אֶל-הַכּהֵן. לכאורה זה כדי שהכהן יקבע מה מצבו באמת. אם כך, בשביל מה צריכים את ההמשך? [ג] "וְיָצָא הַכּהֵן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת מִן-הַצָּרוּעַ:" כבר הביאו את הנגוע אל הכהן, אז לשם מה יוצא הַכּהֵן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה?
הפרשנים התחבטו בשאלה זו לא מעט. מה גם שעל המצורע נגזר לשבת מחוץ למחנה ולא שייך שיביאו אותו אל הכהן היושב בתוך המחנה. אלא מסביר כאן הרבי, שהמפגש הראשון של הנגוע עם הכהן, הוא מפגש כפוי. הנגע אילץ אותו ליצור קשר עם מורה הדרך הרוחני. הוא הוּבָא אֶל-הַכּהֵן מכוחו של הנגע שהכה בו, ויכול להיות שמצידו הקשר הזה אינו שלם, אינו לרצונו. כעת הכהן נדרש לצאת אליו ולקרב אותו עד אשר יפנים את מהלך חייו החדש, צניעות במקום צביעות כנ"ל, ואז יתרפא סופית.
דומה, כי התחושה שאנחנו נגועים - לא ברמה האישית, ברמה החברתית/פוליטית וכו' - היא כבר נחלת רבים בתוכנו. רבים כמהים לשינוי, להחליף את הצביעות בצניעות. אולי בינתיים זה רק אילוץ של המציאות, אבל אין ספק שכהן, וכל יהודי יכול למלא תפקיד זה של כהן, שיצא אל העם ויציע את השינוי המיוחל - רבים מאד ינהרו אחריו. כמובן, קיימת הסכנה - ואולי הוודאות - שהמערכת הצבועה תתנכל לו, אבל העם ילך אחריו בלי ספק.