בשבועות האחרונים מתפרסמים יותר ויותר מקרים של התעללות קשה של אמהות חרדיות בילדיהן. קשה מאוד לתפוס את השיטות ואת ההיקף, וקשה עוד יותר לתפוס את העוצמה ומשך הזמן.
חודשים על גבי חודשים עושות אמהות לילדיהן את מה שגדולי הצוררים נהגו לעשות לילדי ישראל, הן עושות זאת לכאורה בעצתם של רבנים חולי נפש, ומביאות לביתן סוטים נוספים, מאותה כת על-מנת שיפליאו מכותיהם בילדים חסרי הישע.
טומי לפיד וחבריו ודאי מחככים ידיהם בהנאה, "אמרנו לכם", הם אומרים לעצמם, "החרדים הם טפילים" הם ימשיכו ויאמרו, כאשר הם מעלים את גירתם של גזענים ושונאי ישראל.
איננו חסידים "נאורים" של הרב לפיד, ואיננו חסידיו ה"חשוכים" של הרב אלישיב, אנחנו חסידים של אלוהים, ושל כבוד האדם.
יבינו חסידי הרבנים השונים, כי הליכה עיוורת אחרי אדם, מכובד ככל שיהיה אין מסוכן ממנה. הרב אלישיב הוא מסוכן, מעצם היותו רב ומעצם היות רבים המקבלים את הוראותיו, מבלי לבדוק אפילו בעשרת הדיברות. הרב עובדיה יוסף הוא מסוכן כי דבריו מתגברים אפילו על תורת ישראל מסיני. וכך כל אותם "רבנים" כפייתיים, מטיפים לצאן מרעיתם להתבדל משאר הבריות, להבדיל את ילדיהם משאר הילדים, לחנך את ילדיהם במוסדות סגורים, רעיונית, פיזית ואנושית.
מה גרוע יותר? להסתכן בחשיפה לתרבות המערב, תוך כדי לימוד משפטים, רפואה, ותורה? או להסתכן בכליאה בגטו פיזי ואינטלקטואלי - ושם להיות קורבנם של סדיסטים חולי נפש, אשר הקהילה מסתירה אותם, פן יבינו כולם שגם אצלם, כמו בכל מקום אחר, גדלים עשבי פרא אשר מקומם מאחורי סורג ובריח.
מה יותר מסוכן? בית סגור ונעול - עם ילדים כווי ידיים ורגליים, או בית פתוח אשר ילדיו עלולים אולי לדבר בלשון הרחוב, ואולי אף ללמוד מתמטיקה ואנגלית?
האם קיימת זכות של ההורים למנוע מילדיהם ידע וכלים על-מנת שיוכלו עם גדילתם להתמודד כלכלית וחברתית עם הציבור שמסביב, האם אין באותה מניעה של "מצרכי יסוד" אותו שורש של תיקון או של כפיית רצון ההורים על ילדיהם וזאת כאשר הילדים לא יכולים עדיין לעמוד על דעתם ולהתעקש ולקבל את הזכות לבחור בין המסורת האורתודוקסית של ההורים, בין שילובה של מסורת זו עם מסורות אחרות, או אפילו עם פרישה מחיי הדת, וחיים על-פי בחירה חופשית תחת כללים אחרים, ובמשטר חיים אחר.
באיזו זכות מונעים הורים חרדים, ומונעת החברה החרדית, את רצונם של אלפי צעירים להתגייס לצבא? כיצד כופים עליהם הרבנים והפוליטיקאים, את המשך ההשתמטות מהצבא, ואולי את אחרון ההזדמנויות להשתלב בחברה כגורמים תורמים ובונים?
עקב המבנה הפוליטי בישראל, אין המדינה כופה את לימודי הליבה בבתי הספר, ניתן היה די בקלות לחייב את כל מוסדות החינוך ללמד בשעות הבוקר והצהריים על-פי תוכנית ממלכתית, ובשעות אחר-הצהריים נושאים סקטוריאליים, כל קבוצה על-פי דרכה - וכל מוסד שלא היה עומד בקריטריונים של החוק היה נסגר.
ניתן היה גם לקנוס בסכומים גבוהים כל הורה אשר נמנע מלשלוח את ילדיו לאותן מסגרות חובה.
אך כאמור המבנה הפוליטי בישראל לא מאפשר וגם לא יאפשר כזו חובה בעתיד הקרוב.
אך עיקר השאלה לא מופנית דווקא לרשויות החוק אלא להורי הילדים, אותם הורים אשר חרדים לרווחתם ולעתידם של אותם ילדים, אשר החברה שבה הם חיים, מחייבת את "תיקונם" אם באמצעות כלי מטבח כמו סכינים ופטישי שניצל, ואם בשיטות אחרות כמו מניעת השכלה, ומניעת הזכות לבחור.
המקרים האחרונים של התעללות בילדים, בתוך הבית, על-ידי האמא, ועל רב רב חולה נפש ועוזריו, חייבים להדליק נורה אדומה בקהילות החרדיות, ובקרב ההורים החרדים, האם ישאירו את ילדיהם כלואים בכלא אינטלקטואלי, לעתים עם עבודת פרך, אשר עקב הבידוד מאפשר לכאלה מקרים קשים "להתפתח" "ולפרוח", או שהגיעה העת לחשוב פעמיים על דברי הרבנים, להטיל ספק בדבריהם, לחקור לעומק כל הוראה, "פסק הלכה" - להשתחרר מעולה הטפילי של הפוליטיקה והרבנות החרדית, ולהיות אנשים חופשיים, חרדים, אבל חופשיים.