לפני שנים רבות [בערך ב-1990] הזדמן לידיד ועמית שלי, עורך דין צעיר ושאפתני שעסק בפלילים, להופיע בפני שופט בית המשפט העליון אהרן ברק בערר על החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את מרשו, גנב רכב צנוע, עד תום ההליכים. אז [כמו היום במידה לא מעטה] היה נהוג לעצור עד תום ההליכים גנבי רכב, כי הייתה קבועה חזקה לפיה העבירות הללו הן "מכת מדינה".
חברי טען בלהט נגד החלטת בית המשפט המחוזי וכל אותה עת הוא חש כי למעשה אינו קיים באולם. לשופט ברק הייתה יכולת מופלאה לתת הרגשת שקיפות כזו בדיונים שלא עניינו אותו, כמו עררים על מעצר וערעורים על חומרת העונש. בסיום הטיעון איפשר כמובן השופט ברק לב"כ המדינה להשיב ומייד בתום דברי התשובה הוא שרבט משפט אחד: "מטעמיו של בית המשפט קמא אני דוחה את הערר.". הדיון הסתיים, הנאשם נותר במעצר חודשים ארוכים עד לסיום משפטו וחברי חזר מובס למשרדו. משך כתיבת ההחלטה, סיפר לאחר מכן, לא ארך יותר זמן מאשר לקיסר רומאי להניף את אגודלו כלפי מטה - תנועה שסימלה גזר דין מוות על הגלדיאטור האומלל בזירה.
הנשיא (בדימ.) ברק היה במשך שנים רבות אימת עורכי הדין הפליליים בשל גישתו המחמירה ובשל אי נכונותו לשחרר נאשמים שנעצרו עד תום ההליכים, גם בעבירות שאינן עבירות אלימות או עבירות על בטחון המדינה. את גישתו העקרונית שינה ברק במפתיע רק בפרשת גנימאת בה מצא כי לאור חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קמה סמכות עקרונית לבית המשפט העליון לפרש מחדש חקיקה שקדמה לחקיקת חוק היסוד. בקבלת עיקרון זה הרחיב ברק לאין שיעור את סמכותו של בית המשפט העליון מכוח חוקי היסוד וזאת הייתה העילה האמיתית לפסק דין גנימאת, בה נקבע כי היותה של עבירה בגדר מכת מדינה אינו בהכרח מגדירה את העבירה כחמורה ואינה יוצרת עילת מעצר.
גם כיום, לאחר פרשת גנימאת, נעצרים גנבי רכב עד תום ההליכים באופן די שגרתי, באשר בדרך כלל הם פועלים במסגרת כנופיות גנבי רכב ומהווים חלק מתעשיית גניבות. אף נשיאת העליון אישרה לא אחת מעצר של גנבי רכב וקבעה למשל בבש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל פ"ד נב(4), 268 לעניין מעצר גונבי רכב (אף ללא עבר פלילי):
"... מטעמים אלו ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, עלולות לפי מהותן ונסיבותן לסכן ביטחון אדם או ציבור...".
למרות העובדה שגנבי רכב נעצרים כבדרך שגרה עד תום ההליכים לא הסתפקה בכך פרקליטות המדינה. הפרקליטות שאפה מכבר כי עבירות מסוימות ועבירות כגניבת רכב במיוחד ייחשבו כעבירות אשר ביחס אליהן יש לקבוע בחוק חזקת מסוכנות של העבריין לציבור ובכך להעביר על החשוד בעבירה נטל להפריך חזקה זו, שאם לא כן ייעצר עד תום ההליכים, אם קיימות ראיות לכאורה לאשמתו. זהו הרקע לתזכיר הצעת החוק החדשה שהוכנה במשרד המשפטים ולמען הסר ספק כותב שורות אלו מתנגד להצעה ומתנגד לכך שעבירות נגד רכוש ייכללו ברשימת העבירות לגביהן קיימת חזקת מסוכנות.
מתנגדי השר פרידמן עטו על ההצעה כמוצאי שלל רב. הגדילה לעשות הכתבת ממעריב יעל פז-מלמד שרק בורותה הנוראה יכולה לחפות במידה מועטה על סילופיה, כזביה ורשעותה - וכך כותבת הגברת:
"נכון, גניבות הרכב ממררות את חיינו. זה לא נעים לראות שמישהו פרץ לביתנו, גנב את המפתחות ונמלט עם המכונית שלנו. זה גם מבאס לצאת מהבית ולראות שניפצו את שמשות המכונית כדי לגנוב את הרדיו, או כל פריט אחר מתוכה. אבל על זה מעצר עד תום ההליכים?"
מה לעשות גברת פז-מלמד? על עבירות אלו נעצרים כמעט כל יום במדינת ישראל עד תום ההליכים ומעצרים אלו זכו וזוכים גם כיום להכשר מלא מצד שופטי בית המשפט העליון, נשיאת בית המשפט העליון ונשיאו הקודם. לא השר פרידמן אחראי להלכות אלו, מכוחן קל למדי גם כיום לשלוח גנבי רכב למעצר עד תום ההליכים, גם לאחר פסיקת הלכת גנימאת שתכליתה הייתה להאדיר את סמכות בית המשפט העליון הרבה יותר מאשר לשנות את דיני המעצר.
במסגרת סילופיה של גברת פז-מלמד אין היא מהססת לקבוע כי "נראה שזהו עוד שלב במלחמת החורמה של פרידמן נגד בית המשפט העליון, נשיאתו, שופטיו וסמכויותיו. הפעם בחר בנשק שמנוגד לחוק יסוד, וגם לצדק הטבעי. וכל זה בימים שבהם משחררים למעצר בית את האישה מבית-שמש, שעל-פי החשדות נגדה מצטיירת כמפלצת טאליבנית".
אודה על האמת כי מרוב חימה על העובדה שגיבוב סילופים מרושע שכזה יכול להתפרסם בעיתון, לכאורה נכבד, קשה לי להתרכז במשימת הפרכת הכזבים המגוחכים הללו. ההצעה, לה אני מתנגד, אינה פוגעת בסמכות בית המשפט אלא להפך, היא מציידת את שופטיו בסמכות מעצר עודפת ומסוכנת. גם כיום, למרות הסמכות העודפת להורות על מעצר, השופטים יכולים לשחרר על-ידי קביעה כי במקרה מסוים חזקת המסוכנות נסתרה. אין כל קביעה שהצעת החוק תיחשב כבטלה בהיותה סותרת את חוק יסוד כבוד הדם וחירותו וספק רב מאוד אם תהיה קביעה כזו לאור פסיקה שיטתית של העליון בנוגע לסכנתם לציבור של גנבי רכב.
על-מנת שלא נטעה, חלילה, בכוונתה מוסיפה פז-מלמד אקורד סיום ביחס לכהונת השר וקובעת "סכנתו של האיש למערכת המשפט ולזכויות האזרח הולכת ומקבלת ממדים בלתי סבירים. מכת מדינה של ממש. על ראש הממשלה להזדרז ולשחרר אותנו מעונשו".
נדמה לי שחייבת כעת לבוא פנייה לעורך מעריב. סכנתה של כתבת בורה,חסרת הבנה מינימאלית בנושאי כתיבתה, ומרושעת כמו יעל פז-מלמד לדיון הציבורי מקבלת ממדים בלתי סבירים. מוטב שיפטור אותנו מעריב מעונשה. מוטב שהגברת תתמקד בכתבות על נושאי פנאי, תיירות ואוכל להם היא מתאימה הרבה יותר.