לא נזקקתי אף פעם לשירותיו של בית המשפט המחוזי, שלום בתל אביב. השבוע הגעתי לשם בגלל עניין קטן שרציתי לסדר. לאחר שעברתי מסכת בדיקות קפדניות נכנסתי למה שנקרא היכל המשפט של תל אביב.
עליתי לקומה ב' של תביעות קטנות, לא האמנתי למראה עיני, הקירות בחדר היו שחורים כפחם. מלוכלכים ומטונפים כמו בבסטה הכי מזוהמת בכפרי אפריקה. לא היה מקום אחד על הקירות שלא היה מזוהם, הבטתי על הרצפה ומייד הבנתי כי בפעם האחרונה שהיא ראתה ניקוי יסודי, היה זה עם מסירת הבניין מהקבלן לניהולו של בית המשפט בתל אביב. הרצפה הייתה שחורה עד מאוד, מטונפת כפי שרק דבר מטונף שלא ראה ניקוי יסודי מימיו היה יכול להיות מטונף. הלכלוך על הרצפה ובכל החדר דמה ללכלוך שמשאירים סוחרי השוק לאחר יום עבודה עמוס.
המזגנים בחדר היו שחורים משחור, כולם שבורים ללא יוצא מן הכלל, אך מי צריך מזגנים כאשר הם אינם פועלים. הדלפק שלידו ישבו פקידות בית המשפט היה דהוי, שרוט כל כולו, בחלקים רבים שלו היו מדבקות דהויות שהיו פעם מדבקות עם רישומים, והיום נשארו כתמי נייר מטונף המודבק על המדפים. הזכוכית שאמורה להוות חוצץ בין הפונים למזכירות הייתה מטונפת עד כדי כך שמייד הבנת שלא נוקתה זה דור שלם. פניה של המזכירה נראו קטעים קטעים כי הלכלוך פשוט כיסה חלק מפניה.
הסתכלתי שוב פעם על הרצפה, בחלקה היו חסרים הפנלים, ובחלקה האחר היה לכלוך כה קשה עד אשר תתקשו לגלות שזוהי אכן רצפה. העפתי מבט על התקרה האקוסטית וראיתי זוהמה תלויה מעל ראשי. דלת הכניסה למשרד מזמן איבדה את צבעה, הייתה מלוכלכת, מטונפת, רק במדינות המפגרות ביותר בעולם הרביעי, אפילו לא, בשלישי רואים מחזות כאלו. בחדרים של משפחות העוני הקשות ביותר המצב טוב הרבה יותר. זהו חדר בבית משפט ישראלי במאה ה-21.
זה לא הכל, החלונות הפונים לרחוב מזמן לא שקופים בלשון המעטה. הם מלוכלכים, מטונפים, אטומים לחלוטין מרוב זוהמה. השמש מזמן לא מצליחה לחדור מבעד שכבת הלכלוך רב השנים אשר הצטבר עליהם. מאז מסירת הבניין לבית המשפט לא נוקו. קורי עכביש בכל מקום, צואת ציפורים ומה לא. בחדר, בצידן של העובדות בבית המשפט, מסמכים, קלסרים ומעטפות, הכל זרוק בחוסר סדר על הרצפה המלוכלכת עד מטונפת בצורה קשה. מראה קשה, לראות כך בית משפט ישראלי, היכל המשפט של תל אביב.
מהחדר העזוב והמוזנח הזה פניתי לסוכנות הדואר שבבית המשפט. מה אספר ומה אגיד, החדר של פקידות בית המשפט נראה לעומת סוכנות הדואר כארמון של ממש. דלת הכניסה מלאה בצואת ציפורים, חסרת צבע ומטונפת כדלתה של הרפת. החלון מלמעלה לא ראה ניקיון מימיו, אך זה לא מספיק, כולו שטוף בצואת ציפורים, צואה שנותנת לו גוון של יצירת אומנות של חרא. רצפת סניף הדואר לא נראית כרצפה כלל. הצבע השחור והמטונף הדבוק בכל פינה נותן לך הרגשה של שוק מטונף שעבר ימים קשים הדלפקים מלוכלכים ומטונפים. מאחורי הפקידות, הדואר נראה כמו פוגרום אחד גדול שעבר הסניף הזה. הכול באי סדר. עזובה של ממש. כל הקירות מטונפים, שחורים, מזוהמים, נראה פשוט זוועה.
לאחר שרכשתי את בולי ההכנסה (נתייחס לכך בהמשך) אמרתי לעצמי בוא נציץ לחדרי השירותים, אני לא ממליץ לכם להיכנס לשם, עדיף כבר לעשות את הצרכים בחוץ, בגינה, לפחות הריח של הצואה והחרא שמרוח באסלות לא ידבק אליכם.
יצאתי בכדי לחזור לקומה השנייה עם בולי ההכנסה לחדר הקבלה של התביעות הקטנות, בדרך התבוננתי סביבי וראיתי את העזובה הקשה בה נמצא הבניין שנקרא היכל המשפט של תל אביב. פשוט בושה שיש בניין כזה שמשרת את בתי המשפט, היכן השר פרידמן שמנסה להרוס את מערכת בתי המשפט של ישראל. זה לא המעשה שלו, הוא חדש מדי לעזובה וההזנחה הזאת. זאת הזנחה של שנים, בושה לבית המשפט בתל אביב. בושה לכלל מערכת בתי המשפט שזוהמה כזאת נקראת היכל המשפט של תל אביב. בית המשפט המחוזי.
רק עם שלא יודע לכבד את עצמו מרשה לעצמו להגיע עד כדי כך נמוך. בהזנחה והעזובה הזאת נגזרים גורלות של אנשים, צריכים לתת כבוד לבניין ולמה שמתרחש בו, וזה רחוק מהמציאות. זה ביוב של שופכין, צריך לעשות שם סדר מיידי. לסלק את האחראים לבושה הזאת. פני בית המשפט הזה כפניה של מזבלה מוזנחת. חירייה כבר נראית יותר טוב מהמזבלה שנקראת בית המשפט בתל אביב. היכל הזבל של תל אביב זה נשמע יותר טוב, היכל הזבל והטינופת. בושה וכלימה.
בולי הכנסה והטמטום של משרד האוצר
נתבקשתי לקנות בולי הכנסה. מושג היסטורי שקיים במדינת ישראל עוד מהתקופה של המנדט הבריטי.
שאלתי היכן אני יכול לקנות בולים אלו, אמרו לי בבית הדואר.
הלכתי לבית הדואר המרכזי בחולון ובקשתי לקנות בולי הכנסה אלו, שריד לתקופת הדינוזאורים מארץ ישראל המנדטורית, אמרו לי אין לנו בולים כאלו, לך תחפש במקום אחר. ניגשתי לסניף המרכזי של הדואר בראשון לציון ואמרו לי כי זמן רב שהם לא מקבלים בולים כגון אלו, הם לא יודעים למה, אך אין, אבל אם אני מתעקש לקנות שרידים אלו של התקופה המנדטורית עלי לגשת לבית המשפט, היכל המשפט ברחוב ויצמן 1 בתל אביב. אכן, רק שם הם היו.
להלן כמה שאלות קשות למשרד האוצר: האם אין זה טמטום מוחלט לדרוש לשלם עבור בולי הכנסה כאשר אין ביכולתך להשיגם בשום מקום מאשר בבית המשפט? בולים אלו שהדפסתם עולה אגורות מעטות והם עלובים למראה, אמורים להכניס הכנסות רציניות למשרד האוצר? האם נערי האוצר מדושני העונג לא מבינים שאי אפשר לדרוש תשלום עבור כל מיני פעולות, מסמכים ואגרות, והבולים לא ניתנים להשגה? האם עד כדי כך הסתאבה בינתם והם כה מאוהבים בעצמם שהם מטרטרים את הציבור לרכוש פריטים בולאיים מהתקופה המנדטורית, או מתקופת הדינוזאורים, אבל לא ניתן להשיגם? האם פקידי האוצר מדושני העונג רוצים להעמיק את הגבייה? או פשוט באותו הזמן להשניא את השיטה המנדטורית ואת עצמם על הציבור, לטרטר את האזרחים עד לבית משפט מלא זוהמה כמו היכל הטינופת והזוהמה הנקרא היכל המשפט של תל אביב ורק שם לרכוש את בולי הדינוזאורים הללו.
הגיע הזמן לבטל את הבולים ההיסטוריים הללו, או להחזירם לסניפי הדואר כפי שהיה עם קום המדינה ובתקופת השלטון הטורקי בארץ ישראל או המנדט הבריטי. די לצרות המוחין הזאת, הזלזול באלו אשר צריכים לשלם עבור בול מכוער, שאף אחד לא יודע לשם מה הוא נרכש למעט פקידי הסולטאן הטורקי ז"ל הממונה על פלשתינה. הגיע הזמן שנראה במדינת ישראל סוף סוף את השלטון הנאור ולא את שרידי המנדאט הבריטי, אולי בכלל כדאי גם להחזיר את מס הגולגולת ואותו ישלמו רק פקידי האוצר מדושני העונג שעיניהם כוסו בסגידה עצמית אין סופית.
בכדי שתראו פעם אחת ולתמיד איך נראים שרידי המנדט הבריטי ושרידי האימפריה הטורקית בארץ ישראל רכשתי שני בולים לשם הצגתם לכם בלבד.