נדרשים אנו לכל אלו בינינו אשר העבר של ימי נערותם, בחרותם ובגרותם עדיין רב משמעות עבורם ואשר יום העצמאות על טכסיו והחגיגות והשמחות סביבו, מהווה ציון דרך מעלה זכרונות חיוביים ונאצלים. אותם ימי העצמאות של פעם המעלים בזיכרוננו את העבר אשר מבעד דוק הערפל של שנים שחלפו בעוד זיכרונו, אשר הולך ובוגד בנו יותר ויותר, עוטף אותם ימים בהילה של רצון טוב, התרפקות על זיכרונות רחוקים וטובים.
האם אכן כך הוא? האם זכרוננו אשר מדרך הטבע הולך ומעמיס שכבות של זוהר, לעיתים מאלו אשר כלל אינן קיימות לאמיתו של דבר, בנוגע לאותם ארועי עבר, אכן אינו מתעתע בנו? האם זמנים וארועי העבר אכן היו כה חיוביים והאם ימינו אלה, בפרוס שנת השישים לקיומה של מדינת ישראל, כה צבועים בגווני האפור והשחור עד כי כל הוויתנו דומה והפכה אפורה וקרועה כשק? האם כצעקתה?
ובכן התשובה לשאלות אלו אינה כה פשוטה. במבט מפוקח לעבר להווה ולעתיד, דומה כי המבדיל בין תקופות הינו הלך הרוח הלאומי הקיבוצי, אותו נתון חמקמק משהו אשר קשה לכמותו אך נקל לזהותו. בעוד שיכולים אנו בנקל למצוא מן החיוב, כמו גם מהשלילה בכל תקופה ותקופה שחלפה משך 60 השנים האחרונות, הרי ברי הוא כי ההווה מטבעו ניראה צבוע בצבעי האפור והשחור לשלילה בניגוד לעבר אשר בו פריחות השקד, שמים כחולים, ריח פריחת הפרדסים בלילות חמימים ומבושמים, תחושת הביחד (גם אם זו לא היתה משהו גם אז), תקומתו של עם העולה מאפר השואה להיות עם חופשי בארצו, מלחמות תקומת ישראל, כל אלו מעוותים משהו את התמונה האמיתית בזיכרוננו.
רובנו נוטה למתוח ביקורת על כל דבר שזז במדינתנו. בכל אירוע או פעולה בעלת גוון לאומי תמיד יימצאו אלו שיתמכו בה ואלו שיגנוה. בניגוד לעבר, יודעים אנו את שמתרחש במסדרונות השלטון לפרטי פרטים, רובם ככולם של הארועים חשופים בפנינו במוקדם אם במאוחר. הידע הנרחב במתרחש תורם לתיעולו של הלך הרוח הלאומי, פעמים לחיוב ואבוי, פעמים לשלילה. מכאן שחייב אדם, אזרח במדינתו לשאול עצמו חזור ושאול "האם רשמיי אכן אוביקטיבים ומאוזנים דיים והאם הוגן אנוכי במותחי ביקורת על המתרחש באורח חד פני".
התשובה לשאלות דלעיל אינה פשוטה, משום שאלו המותחים ביקורת קשה על המתרחש במדינת ישראל בת ה-60 כיום צודקים בראייתם זו. מאידך, אלו הבוחרים לראות את חצי הכוס המלאה ועדיין צופים גווני וורוד בהוויתנו צודקים הם במידה שאינה פחותה.
ומכאן היכן האמת? יש לאמר ולציין כי כבמימים ימימה האמת היא בעיני המתבונן. ולכן אין לגנות את המחייבים כמו גם את השוללים, "אדם באמונתו יחיה" אינו ביטוי הכרוך בדת בלבד. כל המעיין באמצעי המדיה השונים והמשונים השוטפים את עולמנו (ומוחותינו) יתקל ברגיל בשלילה. הרי כבר נאמר "אין חדשות כחדשות רעות", נערי המדיה במקומותינו דבקים בסיסמה זו אם לצורך, אשר וודאי ווודאי שקיים לאור התנהלות גופי השלטון במדינה, ואם שלא לצורך מפאת נהייה העוברת גבולות רציונליים לעבר רייטינג מסמם כל.
הרי בנהוג הוא כי החדשות הרעות הן בראש מהדורת החדשות או מעטרות את העמודים הראשיים והראשונים של העיתונות בעוד אשר החדשות הטובות, מרחיבות הלב, משמחות הלבב, אשר עשויות להרחיב את הדעת, נידחות לעמודים האחוריים ביותר, אם בכלל קיימות, בין מודעות ה"דרושים" לנדל"ן.
מכאן שהלך הרוח הלאומי הוא תוצאה מתבקשת של זרמי המידע המתערבלים סביבנו וצורת הגשתם לנו. באם יכולנו אנו להעמיד את האמת האובייקטיבית לנגד עינינו, קרוב לוודאי כי מוצאים היינו שהחיוב במדינת ישראל אינו נופל כלל וכלל מהשלילה ואף אפשר שגובר הוא. ומכאן, האם אין לנו סיבה לדאגה לנוכח החינוך הירוד, שחיתות לפני ומעבר לכל פינה, דמוקרטיה צולעת ומעט מזויפת, צבא מגלומני שעדיין לא חזר לעשתונותיו, מערכת משפט המתחרה בשחיתותה וכישלונותיה אך בממשלה הקלוקלת שבראש, שרות ציבורי קלוקל, נירפה ומזלזל במעסיקיו האזרחים? ובכן זה אשר מתעלם מהכשלים והקילקולים החמורים בחיינו הציבוריים הריהו כנותן יד לאותם הקילקולים, בדומה לשותף לפשע האשם כפושע עצמו. מאידך, זכאים אזרחי ישראל בפרוס שנת השישים לעצמאות למעט נחת וסיבה טובה לגאווה על ההישגים משך השנים ואלו קיימים ופרושים תילי תילים לפנינו.
השגי מדינת ישראל הולכים לפניה למצער במירב התחומים, ברפואה, במדע, בפרסום תזות ומחקרים, בסיפרות, בפרוזה, בייזום פרויקטים עתירי ידע, בעולם הדיגיטלי, בשיטחי ביוטכנולוגיה, בעולם התיקשורת, ברמת המחקר המדעי והמעשי ועוד ועוד. יכולנו בנקל לציין את מדינת ישראל כ"אור לגויים" אלמלי הקילקולים מבית המקדירים את התמונה המרשימה הנגדית.
מתבשרים אנו כי קיימים ציבורים ביננו אשר המיאוס והתעוב מהמתרחש מבית מביאם למחשבה כי יש לגנות ולרחוק מחגיגות העצמאות לשנת ה-60 לעצמאות ישראל. ישנם החושבים כי ישראל אינה זכאית שיחגגו עבורה מאורע זה. קשה לגנות תחושות אלו, רב ונכון הוא המטען מאחוריהן, אך הבה ונאמר ברורות, אף על-פי כן טעות בידכם רבותי. אזרחי ישראל אינם חוגגים את עצמאות מדינת ישראל של אולמרט, הירשזון, הנגבי, ברק ורבים רבים אחרים ידועים לשמצה קלוקלה. אלו אינם מייצגים את מדינת ישראל, למצער מייצגים הם את עצמם בלבד, מעשיהם יעידו בם.
מעמד הביניים, חסר שם ופנים הוא, אך בעל השפעה מכרעת על האתוס הלאומי כמו גם "בוזגלו ומסעודה" מאופקים, שדרות, כפר ירוחם, דימונה, מעלות, כרמיאל, נתיבות, קריית שמונה, עפולה ואחרים, הם כולם המייצגים האותנטיים של מדינתנו. אלו כמו גם כל אותם קשי יום דחוקי פרנסה וצרכי קיום בסיסיים אשר מגדלים דורות של בנים נכדים ונינים לתפארת, לחיים יצרנים, מקנים וקונים השכלה ומקצוע בעשר אצבעותיהם, אלו הם נציגינו.
רוצים אנו לחגוג את 60 שנות המדינה בעבור ועם אותם אשר האמונה בנצח ישראל, ערכה של היהדות, כבוד האדם וחרותו, אחדות העם בארצו, הם הערכים המרכזיים בחייהם ולא אותן חונטות מושחתות והקלוקלים בראשן אשר אין בינם ועם ישראל ולו דבר, כמו גם אין בין עם ישראל ובינם ולו חצי דבר, "איננו רוצים את דבשם ואיננו נידרשים לעוקצם". חגיגות ה-60 הינן חגו של הציבור, העם ולא של היושבים בראש המנצלים את האירוע כמו גם תקציבי העתק עבורו על-מנת להאדיר את שמם בעודם מסובבים בכחש את אותו הציבור בבחינת מעשה יחצנות אשר מתועל למטרותיהם באמצעות הנדסת פסיכולוגית ההמונים.
בימים אלו כאשר השונה רב על הדומה, המפריד גובר על המאחד, כאשר כתות, מגדרים, מגזרים, דתות, אמונות ודעות מפלגים קשות את העם הזה, נידרשים אנו לסמל מאחד ומקרב, לפעולה אשר תפגין הלכה ולמעשה את אחדותו של העם, תבדלנו מאוסף מיקרי של פרטים, אשר בהעדרה אין לנו קיום כעם. נידרשים אנו לארועי יום העצמאות כדבק הסימלי המאחד.
לכן, הבה ונצא ונחגוג את יום עצמאותנו. הבה ונבדל עצמנו מתהומות סחי השחיתות של אנשי הצמרת, הבה ונראה להם ולעצמנו, אם במעשה ואם במחדל, כי מאסנו בם, נקעה נפשנו מהם, כי עדיין קיים גרעין טוב וחיובי בעם הזה אשר יצמיח שוב עץ נושא פירות, לתפארת מדינת ישראל. הבה ונחגוג יום עצמאותנו כסמל לתקוותו של העם לעתיד טוב יותר, העתיד הוא בידינו ובכוחנו לשנותו אם אך נרצה בו דיו.