כאשר אנחנו צופים בסרט ורואים בו שחקנים נהדרים המשמיעים טקסטים מחוכמים, חכמים, משעשעים, ציניים או אירוניים - רובנו מניחים כי מקור כל אמרי השפר האלו במוחם הייחודי ובמעמקי חשיבתם היוצרת של האמנים האלה. אך לא פעם, כאשר נפגשים עם השחקנים הללו, ומנסים לשוחח איתם על דברים העומדים ברומו של עולם מסתבר, לפתע, כי מאחורי הדמות הזוהרת והתדמית המקורית לא מסתתרת חכמה רבה, וכי פעמים רבות אנשי העילית האלה עילגים, חסרי הבנה מעמיקה, דלי כושר התבטאות, וכל כישרונם מתמקד בזכרון מופלא לשינון טקסטים וביכולת יוצאת דופן להעביר אותם לתודעת הצופה בדרך אמינה.
נכון כי ברשימת הקרדיטים לסרטים מופיע שמו של התסריטאי שהגה את סיפור המעשה וחיבר את הטקסטים המופלאים, אבל למרבה צערם של תסריטאים, ההערצה ותשומת הלב העיקרית של הצופים במעשי הבריאה שלהם מוענקת לשחקנים, לכוכבים, ולא ליוצרים האמיתיים.
יחס מעריץ דומה מעניקים הצופים בישראל לכוכבים של "ארץ נהדרת", התוכנית המובילה בערוץ השני, הזוכה לרייטינג גבוה ועמו, כמובן, גם לחשיפת מיטב הפרסומות במחיר היקר ביותר. כמו בסרטים, גם בתוכנית זו אנחנו מעניקים את כל היוקרה לשחקנים ולחוכמתם.
אבל ל"ארץ נהדרת" יש בעיה, נסתרת מעט יש להודות, אך בעיה אמיתית ומהותית. "ארץ נהדרת" מציגה בדרך סאטירית מושחזת, בנתיב של חיקויים מלעיגים ומזלזלים, את גיבורי המציאות הישראלית. ורבים - כך נראה - מתייחסים אל "ארץ נהדרת", אולי בגלל מתכונת ההגשה שלה, כמעט כמו אל תוכנית דוקומנטארית, למרות שאינה כזו. "ארץ נהדרת" היא רק חיקוי המציאות, של מציאות-לא-מציאותית. ואת הטקסטים המצוינים שלה לא ממציאים השחקנים, אלא קבוצה של יוצרים ששמם מוזכר ברשימת הקרדיטים; אבל אנחנו, ציבור הצופים, כמעט לא יודעים דבר על אודותיהם. אנחנו לא יודעים, למשל, מה כור מחצבתם האידיאולוגי של כותבים אלה ומה דעותיהם הפוליטיות. זאת ועוד. על מערכת הייצור של התוכנית מופקדים שניים - מפיק ובמאי. המפיק הוא מולי שגב והבמאי, יונתן גורפינקל. וגם על מה מריץ את השניים האלה מבחינה אידיאולוגית איננו יודעים דבר.
למה חשוב לדעת מי הם יוצרי הסדרה ומה עובר להם בראש כאשר הם יוצרים בעבורנו את הסאטירה המרתקת הזו?
ל"ארץ נהדרת", כמו לתוכנית הסאטירית "החרצופים" שקדמה לה, יש השפעה חריפה, לעתים קטלנית, על נשואי הלגלוג. וכבר ראינו איזו השפעה נוראה הייתה לדמות של "מיצי" ב'חרצופים' שביזתה את דן מרידור, שלא בצדק, ופגעה באורח חמור בתדמיתו ואולי גם בהמשך הקריירה הציבורית שלו. מן הטעם הזה חשוב לדעת מה עמדתם הפוליטית-חברתית של היוצרים את "ארץ נהדרת" ועל-פי אילו קני מידה בוחרת מערכת ההפקה את "הגיבורים" שילעגו להם, שימזערו את דמותם, שיציגו אותם באורח אווילי, שיקיזו את דמם.
ברור כי אם נדע מה עמדתם של המפיקים והכותבים, נבין גם כי "ארץ נהדרת", פרט להיותה תוכנית סאטירית, הינה גם מכשיר ניגוח פוליטי. אם, למשל, דמות פוליטית אחת חוזרת ומופיעה ללא הרף ברוב התוכניות, והטקסטים שהגו הכותבים מדביקים לה תדמית של מניפולאטור, של מי שאינו דובר אמת, של מי שנלחץ בכל סיטואציה, של מי שהוא בור ועם הארץ, מלה שלו אינה מלה, ועוד כהנה וכהנה מעלות "טובות" - ברור שלעצם הבחירה יש מטרה. מטרה פוליטית. לא מטרה בידורית. ואם, למשל, דמות מסוימת העומדת במרכז העניין הציבורי אינה מחוברת לגלריית "הגיבורים" של "ארץ נהדרת", הרי גם לאי-הבחירה הזו יש משמעות פוליטית.
"ארץ נהדרת" יכולה לחסל את הקריירה של אישי ציבור, מסוגלת לשים אותם ללעג ולקלס, למשל ושנינה - הכל תחת הסיסמה, הכוזבת בעיניי, של "החופש האמנותי" לייצר סאטירה. מן הטעם הזה, בגלל הכוח הזה, ולמען השקיפות הציבורית, חשוב ביותר שהציבור הרחב יידע מי "המוח" העומד מאחורי ההפקה. חשוב לדעת אם המפיק או הבמאי הם תומכים של גורמי שמאל כמו "שלום עכשיו" או מרצ, ואולי, בטעות, השקפת עולמם תואמת לעמדות הליכוד, קדימה או מפלגות ימין אחדות.
רק חשיפה כזו תוכל להצדיק את המשך ההתעללות בדמויות, התעללות שהציבור כנראה אוהב מאד, אם לשפוט לפי הרייטינג של התוכנית. רק חשיפה כזו תציב בקדמת הבמה את כל אלה שמנסים להסתתר מאחורי "אנונימיות ברוכה", כדי שגם הם יוכלו להיות חשופים לביקורת. המשך ההסתתרות של הכותבים והמפיקים מאחורי טקסטים שנונים ומשחק מעולה, אפילו גאוני לפעמים, מעיד יותר מכל על פחדנות ולא על תעוזה.