שר הביטחון המתיימר להיות ראש הממשלה, אהוד ברק, לא מצא כל פסול במעטפות הכסף של אולמרט.
כי עובדה היא, שברק פנה אל אולמרט בדרישה שיפנה את כסאו - לא בגלל המעטפות, אלא אך ורק כי אולמרט אינו יכול לחלק את זמנו בין החמאס, הפרוסטטה, החיזבאללה והחקירות.
והעובדה שהדרישה הזו של ברק באה מייד לאחר עדות המעטפות של טלנסקי, ולא רגע לפני כן, היא כמובן מקרית לגמרי ובהחלט.
שום אמירה ערכית או מוסרית לא שמענו מפיו של ברק.
ומי הוא זה שכפה על ברק את השום אמירה הזו? יועצו לשעבר טל זילברשטיין, שהזהיר אותו מבעוד מועד שהוא, אהוד ברק, "יודע היטב שהוא אחד האחרונים שיכול לדבר על מעטפות, על מזומנים, על תורמים או על כספים שלא הוחזרו".
סחיטה באיומים? מה פתאום? את האיש עם הסרבל הלבן על כנף הסבנה לא סוחטים - לא באיומים ולא בצאלים.
ובמסיבת העיתונאים, כשרביב דרוקר מנסה לדגדג את ברק בקשר לסחיטה הזו, מציע אהוד ברק, בחוסר סבלנות מופגן, שזילברשטיין יקח את כל החומרים שלו ויילך איתם למשטרה.
חי נפשי שהייתי משוכנע ששר הביטחון, המתיימר להיות ראש הממשלה, ישיב לדרוקר ויטען שאין לו מושג על מה זילברשטיין מדבר.
אבל לא, הוא הציע שזילברשטיין שיילך למשטרה.
ומה אם זילברשטיין לא יילך למשטרה? כי אז אות וסימן הוא כמובן, שזילברשטיין סתם קשקשן וברק זך כבדולח.
האמנם?
ובכן נתאר לרגע מקרה, שבו שני גנבים מחלקים ביניהם את שלל גניבתם, ובמהלך ספירת הכסף חושד אחד מהם בחברו שהוא רימה אותו ולקח לעצמו שטר אחד יותר מהמגיע לו. או אז מגיב חברו ועונה לו: "לך להתלונן במשטרה!..."
אבל זילברשטיין הממזר לא יילך למשטרה.
כי ללכת למשטרה אפשר רק פעם אחת.
ולסחוט - אפשר פעם אחת, ועוד פעם אחת, ועוד פעם אחת...