לא סחר-מכר

המשא-ומתן על עיסקת החליפין עם החיזבאללה הגיע לנקודת-הכרעה, שתלויה בהחלטות שני הצדדים. חסן נסראללה, שדרש לשחרר אלפי פלשתינים, נקלע לדילמה קשה: מחד הוא מבין כי אם יתעקש על שיחרורם - עלולה העסקה להתפוצץ: או אז הוא יתגלה ככלי ריק בכל הקשור להבטחתו המפורשת לאנשיו, כי שיחרורו של סמיר קונטאר, רוצח משפחת הרן, קרוב מאי-פעם; ומאידך הוא לא יוכל, כמובן, להתהדר בתואר "משחרר פלשתינים", באשר ישראל מסרבת לשחררם בעסקה. ישראל, מצידה, צריכה מחד לעמוד על כך שהעסקה היא במחיר נמוך של חמישה אסירים לבנוניים, שאינה כוללת פלשתינים; מאידך יש לה בעיה קשה באשר לשחרור קונטאר. החלטתה בעיסקת אלחנן טננבאום, משנת 2004, קובעת במפורש כי קונטאר ישוחרר אך ורק תמורת אות-חיים מרון ארד, או "הוכחה מדעית" שהוא בכלל איננו בחיים. כל זאת כאשר, על-פי הדיווחים העדכניים, אמורה ישראל לקבל מהחיזבאללה דיווח, המפרט בלבד את ניסיונותיו הכושלים לבירור גורלו של הנווט הישראלי.

לקחת אוויר ככל הידוע, רון ארד איננו עוד בין החיים וככל הנראה, גם גורלם של שני החיילים החטופים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, לא שפר יותר. במצב ביש שכזה, נותרה רק השאלה המציקה והמכרעת: מה עושים? האם צריכה ישראל לעמוד על כך שעיסקת החליפין תתייחס רק לגופות תמורת גופות, או חיים תמורת חיים? גם אם זה מעורר קבס, צריך למהר ולקחת אוויר: ככל שזה נשמע נורא, אסור לנו להחמיץ את ההזדמנות, יש לחרוק שיניים ולהסכים לשיחרורו של סמיר קונטאר גם תמורת גופות בלבד: ראשית, משום שלמשפחות-יקיריהן, גולדווסר ורגב, תהיה זו הקלה של ממש, אם לפחות יזכו, חלילה וחס, להביא את עצמותיהם לקבר-ישראל; שנית, משום שהאלמנה, סמדר (הרן) קייזר הרהיבה בעצמה עוז והכריזה, בפה מלא, כי יש לקיים את העסקה בכל מקרה, אפילו תמורת שחרור רוצח-בעלה, ובלבד כדי להקל בכך על סבל משפחות החטופים; ושלישית, כמה אכזרי, זהו פשוט הרע במיעוטו. בלית ברירה נצטרך להסתפק גם בדיווח החלקי על גורלו של רון ארד, שממילא לעולם לא יגיע אלינו במלואו. באותו עניין נזכיר גם את גורלה המר של אלמנת גיבור דמשק, אלי כהן, הנכספת שנים רבות כל כך, להעלאת עצמותיו ארצה, בכל מחיר, ובלבד כדי להביאן לקבר ישראל. מכל מקום, אסור להתייחס לעיסקת החליפין של השבויים כאל עסקה של סחר-מכר. אחרי ככלות הכל, מי אנחנו שנתמודד עם הכאב הנורא של סמדר (הרן) קייזר ושל משפחות ארד, גולדווסר ורגב. בכל מקרה לא נוכל לדון אותן עד שלא נגיע למקומן. כך או אחרת, אסור לנו להחמיץ את הזדמנות השעה שנקרתה לנו, ושמי יודע אם תחזור בכלל אי פעם.