ניתן להסתכל על האירועים האחרונים בלבנון כהצגה בשלוש מערכות. במערכה הראשונה, הממשלה הפרו-מערבית בחרה לנקוט בצעדים אשר קוראים תגר על פעילותו הביטחונית העצמאית של חעזבאללה (הצבת מצלמות בשדה התעופה והנחת רשת תקשורת פנימית). בתגובה, חסן נצראללה, מנהיג הארגון, שלח ב-7 במאי את לוחמיו להשתלט על מערב ביירות, וכן על אזורים שונים בצפון ובמזרח המדינה. בהתנגשויות נהרגו כשמונים אזרחים לבנונים, ונראה היה כי לבנון גולשת שוב לעבר מלחמת אזרחים.
במערכה השנייה – תפנית בעלילה: הצדדים מסכימים ליוזמת התיווך של שליט קטר, ולאחר מספר ימי דיונים אינטנסיביים במפרץ, בהשתתפות שחקנים אזוריים: אירן, סוריה, סעודיה ועוד, מגיעים לשורת הבנות אשר שמות קץ למשבר. האזור והעולם נושמים לרווחה. מלחמת האזרחים נמנעה, המשבר הפוליטי בלבנון, לכאורה, נפתר. נשיא חדש נבחר והמדינה יוצאת לדרך חדשה. נשאלת השאלה, האם אכן כך? מה באמת קרה ומה צפוי לנו במערכה השלישית של המחזה?
פרשנים ואישים פוליטיים שונים מציגים את הסכם דוחא כפשרה בין גורמי הכוח בלבנון. עם זאת מדובר, למעשה, בחלוקה כפויה של הכוח הפוליטי ובהיענות לדרישות האופוזיציה בהובלת חיזבאללה. כל זאת, לאחר הפגנת כוח של לוחמי הארגון ופעולה נחושה של הנהגתו. תזכורת: בנובמבר 2006 התפטרו השרים השיעים מממשלת לבנון. צעד זה נעשה במחאה על הסירוב המתמשך של מנהיגי הרוב הנוצרי-סוני-דרוזי להגדיל את ייצוג האופוזיציה בממשלה לכדי שליש מהשרים. כחלק מהמשבר הפוליטי התעכבה גם בחירתו של נשיא חדש ללבנון לאחר שהנשיא הקודם, אמיל לחוד, סיים את כהונתו בנובמבר 2007.
אם כן, מה הושג בהסכם דוחא? ראשית, וחשוב מכל, הוגדל ייצוג האופוזיציה בממשלה. מתוך 30 שרים ימונו עתה 11 שרים שיעים ואחרים (עוד 16 יבואו מתוך תומכי המחנה הפרו-מערבי ושלושה ימונו על-ידי הנשיא). נאסר על הצדדים להשתמש בנשק בסכסוכים פנימיים, יפורק מחנה המחאה השיעי שהוקם בנובמבר 2006 בלב ביירות, וכן בוצעו שינויים בחלוקת אזורי הבחירה בלבנון. כחלק מהפשרה הפוליטית התאפשרה גם בחירותו של מפקד הצבא הלבנוני, מישל סולימאן, לנשיא המדינה.
להסכם דוחא מספר משמעויות, לטווח הקצר והארוך כאחד. מבחינה פוליטית פנימית, ההסכם מעניק לשיעים ולאופוזיציה בהנהגתם את האפשרות להוות "רוב חוסם" בממשלה, קרי, להטיל וטו על החלטותיה. בכך יוכלו חיזבאללה ובעלי בריתו להוריד מעל הפרק החלטות אשר אינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים של פטרוניותיו: סוריה ואירן. הדוגמה המיידית והבולטת ביותר בהקשר זה היא סוגיית שיתוף הפעולה עם בית הדין הבינלאומי לשפיטת החשודים ברצח ראש הממשלה חרירי (החלטת האו"ם 1757). בית דין זה מעורר התנגדות עזה בסוריה מתוקף העובדה כי בכירים סורים חשודים בהתנקשות. ייצוג גדול יותר לאופוזיציה בממשלה גם מוריד מעל הפרק את שאלת פירוק חיזבאללה מנשקו, הסדר עתידי עם ישראל, שיתוף פעולה עם ארצות הברית ועוד סוגיות מהותיות רבות. חלוקתם מחדש של אזורי הבחירה בלבנון משרתת בעיקר את מחנהו של מישל אעון, בעל הברית העיקרי של נצראללה בקרב העדה הנוצרית. סביר, כי בבחירות הקרובות לפרלמנט אשר יערכו בשנת 2009, תזכה האופוזיציה בייצוג גדול יותר.
שאר סעיפי ההסכם אינם אלא מחוות אשר נועדו, במידה רבה, להציגו כפשרה ולא ככניעה: פירוק מחנה המחאה של חיזבאללה הינו אקט סמלי בלבד, ולמעשה לאחר שהארגון השיג את דרישותיו אין בו צורך עוד. הקביעה כי לא ייעשה שימוש בכוח בסכסוכים פנימיים במדינה גם היא חסרת משמעות שכן, כפי שהוכח באירועים האחרונים בהם נמנע צבא לבנון מלהתערב, אין לפי שעה אף כוח אשר ימנע מחיזבאללה לשוב ולנצל את כוחו הצבאי העדיף בעתיד. אם כן, במערכה השנייה במחזה, המחנה האנטי-סורי או הפרו מערבי ובעלי בריתו – אירופה וארצות הברית, הוחזרו לקרקע המציאות. אם מאז "מהפכת הארזים" - נסיגת הצבא הסורי מלבנון (אפריל 2005) - נדמה היה כי לבנון נמצאת בדרכה להפוך לדמוקרטיה בסגנון מערבי, האירועים האחרונים הבהירו כי הדרך לשם עוד ארוכה אם בכלל.
נשאלת השאלה מה יקרה במערכה השלישית, או במילים אחרות, מהן המשמעויות ארוכות הטווח של אירועי מאי 2008 והסכם דוחא. מבחינה היסטורית, נראה כי אנו בעיצומו של תהליך חלוקתו מחדש של הכוח בלבנון. השיעים, אשר מאז הקמת המדינה בשנות העשרים היו מקופחים, זוכים בהדרגה בנתח גדול יותר בשלטון וזאת בהתאם למשקלם הדמוגראפי באוכלוסיה. מבחינה זו, דומיננטיות שיעית במדינה הינה כנראה רק עניין של זמן. לפיכך, במערכה השלישית, השיעים עשויים לתרגם את כוחם הצבאי והפוליטי לכדי שינוי מהותי באופייה של המדינה הלבנונית.
מבחינה אזורית, משמעות האירועים האחרונים הינה חיזוקן של אירן וסוריה והחלשת מעמדה האזורי של ארצות הברית. במשך שנים מחמשות אירן וסוריה את חיזבאללה; עתה נראה כי ההשקעה השתלמה. חיזבאללה, בן טיפוחיהן, הפך למעשה לכוח הדומיננטי בלבנון. כל שנותר למחנה הפרו-מערבי לעשות הינו להגיע עימו לפשרה, בניסיון למנוע את כיליונו במלחמת אזרחים מחודשת. בה בעת, אירן – אחת משושבינות הסכם דוחא – קיבלה חיזוק לעיקרון הפוליטי לאורו היא מנהלת את מגעיה עם המערב בשנים האחרונות: "הנחישות משתלמת". לכך השלכות לא רק לסוגיה הלבנונית אלא כמובן גם לסוגיית הגרעין האירני ולנכונותה של אירן לפרק את פרויקט הגרעין שלה.
ולבסוף, הזווית הישראלית. האירועים האחרונים סותמים את הגולל על פירוקו של חיזבאללה מנשקו על-ידי כוח לבנוני כלשהו. אם היו בישראל כאלה אשר קיוו כי חלק זה של החלטת האו"ם 1701 יתממש, הרי שלפי שעה ציפייה זו התבדתה. חיזבאללה בגיבוי סורי ואירני ימשיך להוות את הכוח הדומיננטי במדינה, ועתה, לאחר הפגנת יכולותיו הצבאיות במהלך חודש מאי, הדבר ברור גם לשאר העדות בלבנון.
הנקודה החיובית בכל ההתפתחויות האחרונות הינה כי הקיפאון הפוליטי נשבר ואולי המדינה הלבנונית תתפקד עתה מעט טוב יותר. עם זאת, לא בטוח שהכיוונים החדשים אליהם תצעד הם אלה אשר להם קיוותה ישראל והמערב בכלל.