שיטיון (או דמנציה) ודיכאון הן הפרעות נפוצות בגיל מבוגר. שיטיון הוא בדרך-כלל מחלה ניוונית הפוגעת במוח וגורמת ובתהליכי חשיבה גבוהים. הסיבה העיקרית לשיטיון היא מחלת אלצהיימר.
לדיכאון השפעה על איכות החיים והוא עלול לקצר את תוחלת החיים. הפרעות קוגניטיביות, בנוסף להפרעות בתחום הרגשי, נמצאו קשורות לדיכאון.
הקשר בין דיכאון למחלת אלצהיימר הוא מורכב. מצד אחד ברור שכאשר אדם מרגיש ירידה קוגניטיבית הוא עשוי להגיב על כך בחרדה ובדיכאון. מאידך, דיכאון מתבטא לעיתים קרובות בחוסר יוזמה והתעניינות וכן, בירידה בריכוז ותשומת הלב. תופעות אלו אופייניות גם לדמנציה. לכן בשנים האחרונות התברר כי מצבי דיכאון, ובייחוד גיל מתקדם, מנבאים הופעת מחלת אלצהיימר. יתר על כן, בבדיקות כגון CT או MRI נראה גם דמיון בשינויים מוחיים האופייניים לשתי המחלות, בעיקר בחומר הלבן אך גם בהיפוקמפוס (חלק של המוח המשתתף בפעולות זיכרון).
יש גם דמיון בשינויים נאורוכימיים בין דיכאון ודמנציה, המתבטא גם במערכת של נאורוטרנסמיטורים שהם חומרים המופרשים מקצוות העצבים ומשפיעים על תאים סמוכים. בהקשר זה נחקרה בהרחבה מערכת הסרוטונין במוח. סרוטונין משתתף בוויסות מצב רוח ובתפקודי זכרון.
במחקרים על חולים דכאוניים אשר נפטרו מסיבות טבעיות נמצאה ירידה משמעותית בריכוז סרוטונין במוח וכן בקישוריות של סרוטונין לרצפטור שלו. שינויים אלו תוארו גם במחלת אלצהיימר. חומר אחר בו נראו שינויים דומים בשתי המחלות הוא נוראדרנלין.
אחד מהשינויים הפיזיולוגים המאפיינים מצב של דיכאון הוא מצב של לחץ (stress) המלווה בהפרשת יתר של ההורמון קורטיזול לדם.
הקורטיזול המופרש מגביר את יכולת הגוף לעמוד במאמצים מוגברים, אולם הוא גם עלול לגרום לנזקים. בחיות ניסוי ניתן לראות כי עודף קורטיזול פוגע בהיפוקמפוס וגם בזכרון. יתכן איפוא כי מצבי לחץ ודיכאון גורמים לפגיעה אנטומית המאפיינת את מחלת אלצהיימר.
תרופות נוגדות דיכאון פועלות על המעברים בין תאי עצב במוח ויש צורך בהתמדה בטיפול בכדי למנוע הישנות הדיכאון. התרופות הללו פועלות בחלקן על-ידי הגברת ההשפעה של סרוטונין ושל נוראדרנלין, אותם חומרים אשר חסרים במצבי דיכאון. עקב הטיפול התרופתי חל שיפור ברור במצב הרוח וכן בתפקוד היום יומי הכללי של החולה. בשלב זה עדין אין תשובה חד-משמעית לשאלה האם טיפול תרופתי יעיל נגד דיכאון עשוי להוות גורם הגנה מפני התפתחות ירידה קוגניטיבית עתידית או דמנציה.
לסיכום: לדיכאון ודמנציה גורמים משותפים הקשורים הן לשינויים הורמונליים והן לשינויים מבניים במוח. בדומה לדמנציה נראה כי גם דיכאון הוא מחלה כללית הפוגעת בכל המוח. הופעת דיכאון עשויה להוות גורם סיכון לדמנציה באמצעות פגיעה ושיבוש מערכות מוחיות הנחלשות הן עם עליה בגיל וגם עם תחילת מצב דמנטי. שוני בין אישי בתפיסת מצב חברתי כאיום עשוי להשפיע על המערכות ההורמונליות במוח. הבדלים אישיים אלה קשורים גם לעמידות תאית בפני נזקי קורטיזול.