מאז נחשפו פרטי החקירה החדשה נגד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, נשמעת בארץ מקהלה צדקנית הקוראת להתפטרותו ולהחלפתו בשם הטענה כי ראש ממשלה אמור להתפטר לא רק כאשר יש נגדו אישומים פליליים אלא גם כאשר מדובר בחשדות בלבד, והכל בשם ה"נורמות הציבוריות" אותן על ראש הממשלה להוביל.
חוץ מהפרדוקס שטענה זו יוצרת, שהרי אנו לא מצפים מאדם מושחת שהוא יהיה מורה הדרך ומתווה את דרך הישר לציבור כולו, הרי שיש בטענה זו גם התעלמות מנורמות ציבוריות אחרות - חשובות לא פחות. הנורמות הציבוריות שאני מתייחס אליהן הם נורמות של שקילה עניינית ולא עדרית ומוסתת, נורמות שאינן מזניחות את חזקת החפות, נורמות המאפשרות לאדם להגיב על החשדות נגדו בטרם יחרצו את דינו.
האווירה הציבורית במדינה מאז נחשפה הפרשה, היא אווירה ציבורית שחרצה את דינו של ראש הממשלה בצורה חד-משמעית על סמך חצאי אמיתות, הדלפות ופרסומים (חלקם מגמתיים) של התקשורת. זאת אינה נורמה ציבורית ראויה. גם אם ראש הממשלה אינו המועדף עלינו.
בקשר ל"חזקת החפות", חזקת החפות אינה רק מושג משפטי יבש וריק מתוכן, היא זכות בסיסית של כל אדם מתוך שיקולים ענייניים ונכונים, שלכל אדם יש את הזכות להיחשב זכאי כל עוד אין נגדו הוכחות שביצע את העבירות המיוחסות לו. וכאן גם נכנסת חריצת הדין המוקדמת. הרי לראש הממשלה עדיין לא ניתנה ההזדמנות להגיב על דברי העד המרכזי בפרשה - מוריס טלנסקי, אך זה לא הפריע לאותה מקהלה טהרנית להסתמך עליה כדברי אלוהים חיים ולדרוש על-סמך אותה עדות את התפטרות ראש הממשלה.
רק שערו שכל ראש ממשלה היה מתפטר כשנפתחה נגדו חקירה, הרי במצב זה לא הייתה לנו ממשלה אחת ב-12 השנים האחרונות שהייתה יכולה לכהן אפילו רבע מהקדנציה החוקית שלה! וזהו מצב בלתי נסבל לחלוטין.
דבר נוסף שברצוני להעלות כאן: המחוקק הגדיר בצורה מפורשת וברורה באילו מצבים ראש ממשלה אינו יכול להמשיך ולכהן. כל מה שלא נכנס בהגדרות הללו, נמצא בתחום ההכרעה של הציבור שתינתן לו ההזדמנות לומר את דברו בבחירות כמקובל בדמוקרטיה. אז בואו ניתן לרשויות החקירה והחוק לעשות את עבודתן בצורה הטובה ביותר ורק אז, על-סמך תוצאות החקירה ומסקנותיה, נוכל להחכים ולראות האם יש עילה לקרוא להתפטרות ראש הממשלה או שמא מדובר היה בעוד הר שהפך לעכברון (ע"ע פרשיית בל"ל - "החמורה בפרשיות השחיתות מאז קום המדינה"...).
כמסקנה אני חושב שניתן לומר כי אם כבר פונים לראש הממשלה, הרי שזאת צריכה להיות פנייה שתכליתה הוקרה על כך שהוא מחזיק מעמד בתקופה קשה זו (כמו קודמותיה) ולא נכנע בכל פעם ללחץ, מה שהיה גורר את המדינה לבחירות מיותרות.