כשהוא בא לכאן בפעם הראשונה, אבי היקר, אבי הגיבור, בריכות הדגים בעבעו וריח כלור ומלח נישא באוויר מצד אחד של המשק אל צידו השני. הוא דשדש כאן לפני כשבע שנים, צעד והרים את עיניו וכהרגלו, ראה את מה שהיה נסתר מעיני רובנו: ים ירוק מקושט בפרחים שביניהם משחקים נכדים יחפים שחלקם טרם נולדו. מקום מפגש שינקז אליו בסופי שבוע את ילדיו העסוקים ויושיב אותם סביב אותו השולחן, אותה הפריחה, אותן השקיעות המלוות בפס קול כפרי של קרקורים וזמזומים.
בתחילה שורטטו תוכניות לווילה גרנדיוזית, שתחליף את הבית הכפרי הקטן שבמרכז המשק. התוכניות הללו נגרסו עד מהרה והוחלפו באחרות, פשוטות יותר, הולמות יותר את רוחו. הוא, שהיה נוטש מלונות פאר אחרי קבלות פנים כדי לאכול 'מקנאגטס' במקדונלד'ס שמעבר לכביש. הוא, שגינוני סטטוס הצחיקו אותו מאוד. הוא, שנותר עד יום מותו הילד הירושלמי מתולתל הראש וגדול העיניים, המחזיק בכל יד גזר ששלף מהאדמה הקשה.
הוא לא רצה "חווה" ובוודאי שלא רצה "אחוזה". הוא רצה, אני חושב, לשחזר במידה מסוימת את בית ילדותו ההוא שבבית הכרם, על ערוגותיו ועציו, שמיו הכחולים ונופו הפראי. הבית שבאדמתו עדר עם אביו השתקן. השעות שבילו יחד אז, אמר לי פעם, היו שונות מהשעות שבילו בתוך הבית פנימה. בחוץ היה אב-אבי מזיע, צוחק, פותח כפתורי חולצה. בפנים היה מעונב ורכוס שפתיים, תאב שקט וסולד מזעקות ילדים. בחוץ, להבדיל, הותר לאבי להיות ילד. שם הוא גם צולם, אבא שלי, בגיל 5 או 6, לבוש פיג'מה ויחף, בוהה בעיניים גדולות במצלמה כאילו נבט הרגע מתוך הערוגה הירושלמית, יחד עם החסה והמלפפונים. אבא שלי, הילד.
"חלקת אלוהים הקטנה". כך הוא קרא למקום הזה שבו אני גר, בזכותו, בזכות הבית שבנה כאן המשמש ביתי הזמני. הוא אהב לטייל בין עצי הזיתים ולהרים לימון מהאדמה ובעיקר ללכת, יד ביד, עם בני בן ה-5 אל הערוגה שמעבר לבית, שם גדלים כעת חסה ומלפפונים, חסה וברוקולי, אפרסקים ומנדרינות. יונתן היה רץ אל קדמת הבית, עדיין בפיג'מה של יום שבת בבוקר, ואוחז בידו של אבי, ויחד היו צועדים - צמד הילדים - אל הערוגה שמעבר לבית. יחד היו חוזרים עמוסים בירקות ומתיישבים ליד שולחן העץ. אבא היה שותה כוס יין ונאנח עמוקות ומחייך ומשלב ידיים על עורפו. הוא לעולם לא אמר זאת, אך ראיתי בעיניו: היציאה אל הכפר הייתה בעיניו סוג של השלמת מהלך, סגירת מעגל חיים, הושטת מקל השליחים באופן כזה שיגרום (וגורם) לרצים אחריו לזכור מי הושיט להם את השרביט, ובכמה אהבה. המקום הזה, ידע, שלא כמו ביתו הירושלמי הצפוף, ייוותר בידיים משפחתיות ולא יימכר, כמו אז, כדי לממן זקנה מכובדת. לכאן יבואו נכדיו וניניו ונכדי ניניו, דורות על גבי דורות של יחפנים בפיג'מות לבנבנות שירוצו אל הערוגה ובחזרה, אוחזים בידי אביהם או סביהם, כדי לקטוף שם מלפפונים וחסה, אפרסקים ופרי הדר. בזכותו, כך ידע (אני חושב, אני מקווה, אני רוצה להאמין) תועשר ילדותם של צאצאיו במרכיבים שבהם הועשרה ילדותו: אהבת הפשטות, רכישת הכבוד לדרכי הטבע והעולם והימנעות והתרחקות מכל מה שעולה ממנו צליל זיוף.
בין השלמת הבנייה ובין חזרתנו לארץ עברה שנה בערך, במהלכה עמד הבית מיותם רוב השבוע, פסטורלי אך נטול חיים. הזיתים נאספו והמים פכפכו וההדרים המשיכו ליפול בחבטה עמומה אל הדשא הגזום בקפידה, פעמיים בשבוע כמו שעון, מתחת לידיהם של גננים בשכר. הריקנות הזאת הטרידה את אבי, שהמשיך לגור בהרצליה וניסה להגיע אל המושב ככל שניתן. אבל הוא היה בריא אז, פחות או יותר, ועל כן לא הוטרד עדיין (או ליתר דיוק, לא הוטרד מספיק) מזמנו המטפטף ואוזל, מהנשירה המואצת של עליו, שהחלו להיערם לרגלינו. מדי פעם, כך נודע לי בדיעבד, היה אבי מציע את המפתחות של המשק, כל עשרת הדונם, לאיזה אורח נכבד או חבר טוב או קרוב משפחה, והכל כדי שכל היופי הזה יגרום הנאה למישהו, כפי שצריך, כפי שקיווה. מי שגדל בדירת שני חדרים בבית הכרם, הוא ושלושת אחיו, הוריו, סבו וסבתו - לא יכל לשאת את המחשבה שמשק שלם עומד זנוח, גזום ככל שיהיה וחגיגי. בתוך תוכו, אני משוכנע, שמע אבי את אביו גוער בו. בילד שהיה.
כשחזרנו לארץ, לפני כשנה וחצי, אסף אותנו אבא משדה התעופה וקרן כל הדרך צפונה וסייע לנו לפרוק את המזוודות כמו סוכן נדל"ן שמכר מרכז קניות. את התלונות על הריחוק מהעיר נפנף, כמו גם את מחאותי את אודות נפילת לחץ הדם התרבותי של מי שהתרגל למנהטן. אבי הרים את יונתן וחיבק את שירה ומיהר החוצה, הוא ואמי, כדי להראות לילדים את העצים ולהראות להם את הערוגה ולהשליך פירורים זעירים אל דגי הבריכה. הוא כה שמח עד שלא ידע מה לעשות קודם. מגרש השעשועים שבנה לילד שהיה פעם התמלא לפתע בילדים ממש, ועוד בנכדיו, שרכשו לפתע חבר בן גילם לכל דבר ועניין, רק גבוה יותר, קירח, ועם מלאי זמן ההולך ומתרוקן.
כמה ימים אחר כך התקשר אלי בהתרגשות, וגם לאחותי, כדי לומר שחשב על כך ומה שחסר במשק הוא בית עץ. יש להקימו, אמר, על עץ הפקאן. יעלה כמה שיעלה, כי "הילדים ישתגעו על זה" ובעיקר יונתן בני, שהחל לטפח בצידו האחורי של המשק ערוגת ירקות זעירה. בסיועה של אמו שתל יונתן חסה, מלפפונים, גזרים וצנון. שבת אחר כך, כשאבא בא לביקור, שמט יונתן את מה שהחזיק ותפס את היד של אבא וגרר אותו אל הערוגה. יחד, התרחקו הסב ונכדו והפכו קטנים יותר, עוד ועוד, כמתחייב מגן הפלאים שקם כאן במצוותו של ילד ירושלמי שהתבגר.
הוא בא אלינו לסדר פסח האחרון והעביר את היום בבית הקט הסמוך לבית הגדול יותר, שלנו. היום ההוא, כמו רוב הימים בעת ההיא, כבר היה ארוך וכואב ומתיש מאוד, אבל הוא קם ולבש את בגדיו ולא שכח את צילינדר הקוסם. אחרי זה הסיע את עצמו ואת אמי לבית אחותי הסמוך וכשהתחיל הסדר התנדפה העייפות, התאדו הכאבים והסמיקו הלחיים, ואז, במשך שלוש שעות, בלי הפסקה אחת, הצחיק אותנו אבא שלי והקסים אותנו וגרם לנו להאמין, כמו תמיד, שהוא כל-יכול. מי שלא האמין גם לזה שוכנע בשעה הרביעית, כאשר נעלם אבא במטבח וחזר משם חבוש בצילינדר הקוסם, מאחוריו שובל קטן של נכדים במקטורנים נוצצים, שאשתי שאלה יום קודם ממחסן התחפושות של קיבוץ גבעת חיים. הם התיישבו סביבו וצחקקו סביבו ושימשו כשוליות וגם כקהל, בזמן שאבי ממשיך את המסורת שהמציא והתחיל, לסיים כל סדר פסח במופע קוסמות.
"אני מבקש שקט!" הוא אמר, והנכדים השתתקו רק בקושי.
"אני צריך להתרכז!" התעקש, בהצליחו רק בקושי לכפות שפתיים חשוקות על צחוק מתגלגל.
בסוף המופע, שהיה למעשה מופע פרידה, גראנד פינאלה של מופע מופלא שהתחיל כשנולד, רכן אבי לעבר אוזנו של אחיו האהוב ואמר לו, ברצינות של מקצוען: "היו לי שתי פאדיחות".
למחרת, התעורר אבי חלוש וכואב. נרתיק הקסמים שלו, שהיה מלא להתפקע כל חייו, התרוקן.
יופיו של בית העלמין לא מציע כל נחמה. לא הערוגות ולא הברושים, לא האדמה הלחה ולא סימני הטרקטורים, לא רשרוש הענפים ולא השמים הפריכים המביטים לעברנו באדישות כחלחלה. הייתי מחליף את השמים כולם בדקה עם אבי ואת כל ברושי עמק חפר בעצה אחת אחרונה. הליכה אחת אל הערוגה. קסם אחרון שיצחיק את ילדי, נכדו. את כל יופיו של העולם הזה הייתי מחליף כעת בגיהנום, תמורת עוד מבט ארוך ואוהב, מחויך ומופגן ומלא משמעות, כפי שכיוון אלי אז, יום למחרת הסדר, שלושה שבועות לפני שנפטר, כאשר עמדתי בחוץ והוא הביט לעברי. העצים כבר לא עניינו אותו וגם לא ציוצי הציפורים. רק אני. לעולם לא יביטו בי כך עוד, בכזו גאווה אבהית. אני זקוק לעיניים האלה, והעיניים האלה עצומות.
אבל את האדמה הזאת אהב. ובנוף הזה מצא נחמה ומנוחת עולמים. ואנו נבקרו עד יומנו האחרון במקום הזה, שבו חזר אבי להיות ילד.