המכון הישראלי לדמוקרטיה הגיש השבוע לנשיא המדינה את "מדד הדמוקרטיה". העובדה שמעמדו של בית המשפט העליון מוסיף ומדרדר והציבור הדיח אותו ממעמדו כראשון השומרים על הדמוקרטיה ורק 35% מהציבור סבורים כך, איננה מפתיעה כלל. גם לא העובדה שחלה ירידה של 12% במעמדו של בית המשפט העליון עד כדי כך שפחות ממחצית הציבור, 49% בלבד, מאמינים בו.
על הנתון העולה מהסקר שלפיו הציבור בישראל רואה את התקשורת כ"מוסד ששומר בצורה הטובה ביותר על הדמוקרטיה בישראל", יותר מבית המשפט העליון, אפשר להרים גבה בתמיהה ובחיוך, אבל כשקוראים שחלה ירידה של 8% גם באמון בתקשורת, אז האמון במכון הישראלי לדמוקרטיה ובמדד שלו, משתפר קצת. אבל אלה לא הנתונים המפחידים באמת כי בית משפט עליון זה חשוב ביותר ואפילו קריטי אבל הוא גוף קטן מאד שבעיקרון יכול לשפר את מעמדו די בקלות אם רק ירצה בכך באמת ובתמים. קצת פחות הצהרות פוליטיות, קצת יותר מצג של ניטרליות והעניינים יתחילו לזוז לטובה.
הבעיה האמיתית נמצאת במשבר שבין האזרחים לבין הכנסת והממשלה. הנתונים פשוט מפחידים. רמת האמון בכנסת ירדה מ-33% מהציבור, שזה נתון עלוב ומדאיג בפני עצמו, לרמה של 29%, והאמון שרוחש העם בישראל כלפי המפלגות עומד על 15% בלבד. פרט מעניין נוסף היא העובדה ש-51% מהציבור סבורים כי הדרך להגיע לפוליטיקה מחייבת שחיתות. ההידרדרות במעמד הכנסת, הממשלה והפוליטיקאים עצמם היא תהליך שנמשך זמן רב והוא דומה יותר לצניחה חופשית כלפי מטה.
עד כאן שום דבר איננו חדש. ומדוע אני בכל זאת מציין את העניין? כי התחושה הזו והמשפטים שניתן לשמוע בכל קרן זווית: "כל הפוליטיקאים מושחתים... כל חברי הכנסת בטלנים, לא אכפת להם מכלום חוץ מהכסא, מושחתים וחיים על חשבון הציבור", ועוד כהנה וכהנה באותו סגנון, אינם מדויקים ולא ממש תואמים את המציאות. כן. אני יודע שזה נשמע מוזר אבל אני מתכוון לזה בכל הרצינות. יש אווירה שהיום לא רק מותר לבעוט בכנסת ובממשלה כאילו היו סמרטוטים אלא ממש מצווה לעשות כן. כל דרדק זב חוטם שעוד לא התחיל להניח תפילין, יודע שבכנסת כולם מושחתים ובטלנים וזה בלי שדיבר מימיו עם ח"כ וספק אם הוא בכלל יודע מה עושים בכנסת. זו תחושה גורפת מדי והיא מבוססת על מיאוס כללי שנובע מהסקת מסקנות על סמך הדברים שאנחנו רואים ושומעים עליהם כל הזמן. הכוונה לחקירות פליליות, גניבות, שוחד, חשדות אין סופיים, מהומות, עילגות מביכה, בורות, הטלת רפש איש בחברו, שיקולים פוליטיים במקום ענייניים, דמויות "תרומיות" שהפכו לחברי כנסת שלא היו נכנסים לאף פרלמנט בעולם ועוד.
כל זה נכון. אפילו נכון מאד. אלא מאי? זו חלק מהתמונה. ומי אשם בכך שאנחנו רואים רק תמונה חלקית גם אם היא נכונה? זו התקשורת. ולפני שאמתח ביקורת על אחרים, את חטאי שלי אני צריך להזכיר היום, שכן גם אני לוקה בכך ואפילו הרבה. יש מגמה של לעג ובוז משל היו אותם חברי כנסת כולם חבורת פושעים נקלים ויושבי קרנות. זה פשוט לא נכון עובדתית. בכנסת יושבים לא מעט חברי כנסת חרוצים שבהחלט עושים עבודה רצינית. יש לא מעט חברי כנסת ששוהים במשכן מהבוקר עד השעות המאוחרות. לא תמיד כשרואים ועדות ריקות, זה בגלל שחברי הכנסת בחו"ל או במזנון, זה נובע פעמים רבות מכך שיש להם התחייבויות מקבילות בכמה ועדות בו זמנית, לפעמים בזמן המליאה או בזמן כנס ציבורי חשוב שמתקיים במשכן. יש לא מעט ששוקדים בחדריהם על הצעות חוק ותיקוני חקיקה לטובת הציבור או מנסים לפתור את בעיותיהם של אנשים במצוקה, ארגונים כאלה ואחרים שמתקשרים ואף מגיעים ללשכותיהם. רק שעל זה כמעט לא כותבים וודאי שלא מצלמים או מסקרים ברדיו.
אף עורך בעולם לא ישלח צוות תקשורת לסקר ישיבה של ועדת העלייה שדואגת לפנסיות לעשרות אלפי עולים שעבדו במדינות חבר העמים וכספם נשאר שם או הוועדה לפניות הציבור שמטפלת בבעיות של נגישות נכים, אלא אם תהיה שם איזו הפגנה או פרובוקציה. כמעט כל כתבה, בוודאי המובלטות שבהן, יעסקו בצדדים השליליים של המתרחש בכנסת או לפחות ידגישו פעילות כזו ותמיד ישמחו לעוט כמוצאי שלל רב על כל היבט שלילי, בהבלטה בלתי פרופורציונאלית כעורבים מקרקרים על שאריות הפגר.
שני ראשי החץ האלה של התמונה האמיתית והנכונה של ח"כים אנוכיים, בטלנים ומושחתים, לצד העדר סיקור כמעט מוחלט של הפעילות החיובית והחשובה שבמשכן, יוצרים את התמונה שלפיה מדובר ב-120 אפסים והדבר מתבטא בכך שרק 29% מהציבור מאמינים בכנסת. אז מילא אם זה רק היה לא נכון, הבעיה האמיתית היא שזה בעיקר מסוכן.
