היום, ל' בסיון, יום השנה השבעים לעלותו לגרדום של הבית"רי שלמה בן-יוסף הי"ד, צפה ועולה אולי ביתר שאלת ההבלגה אל מול הפורעים הערביים.
עשר שנים לפני קום המדינה, והבריטי אז השליט בארצנו, נתנו שלושת חברי פלוגת בית"ר בראש-פנה, בן-יוסף ושני חבריו, אברהם שיין ושלום ז'ורבין, את התשובה לערבים בדרכם שלהם. זה היה לאחר רצח חמישה יהודים שנסעו במונית בכביש עכו-צפת, שאחת מהן, צעירה, נאנסה וגופה בותר.
השלושה קמו לעשות מעשה. בן-יוסף, רק שנה אחת בארץ, שעלה ארצה למרות הסגר הבריטי, פועל מסור בפלוגת העבודה הבית"רית, כתב לחבר בגולה: "אני נמצא תחת הרושם של טבח הזוועה. ואנו? - אנו יושבים ומחשים".
כוונתו הייתה כמובן למוסדות הלאומיים, שמול "המרד" הערבי, ההתנכלויות של כנופיותיהם ליהודים, תוך ניצול האיבה הבריטית ליישוב היהודי, נקטו בקו של הבלגה, בריסון הרוחות הסוערות לנוכח ההשתוללות הערבית מחוסרת הרסן.
עשר שנים לפני קום המדינה - והיישוב היהודי הקטן חסר היה כוח מגן של ממש. ידיה של ה"הגנה" היו כבולות בהוראה מלמעלה. האצ"ל זה רק החל בפעולותיו. הערבים ניסו לנצל את הריק הזה, לביצוע מטרותיהם הרצחניות. בן-יוסף וחבריו קמו לעשות מעשה, כדי להראות לכלל בני עמם שאי אפשר עוד לשבת בחיבוק ידיים. הם ניסו ללא הצלחה לתקוף אוטובוס ערבי על נוסעיו ה"חפים מפשע", נתפסו והועמדו לדין.
הסוף ידוע. בן-יוסף היה לעולה הגרדום הראשון בימי שלטון הבריטים. בגבורה עילאית נכנס לחדר הגרדום לאחר סירב לבקש חנינה. כך קבע את דמות הלוחם העברי המקריב חייו למען עמו ולמען מולדתו, לשיחרורה מידי הכובש הזר.
אין עוד בריטים בארץ
כעבור שבעים שנה שוב צצה ועולה אותה שאלה שעמדה בפני היישוב העברי ב-1938. גם עתה עומד העם היושב בציון מול איום הטרור הערבי-פלשתיני, מול כנופיות אכזריות בעזה ובגדה, מול רוצחי ילדים, זקנים ונשים. מול פושעים מסוגם של סמיר קונטאר, שנחשב גיבור לאומי בלבנון על שום שרצח תינוקת ואביה בביתם בנהריה, ושל נהג הטרקטור הרצחני שהשתולל אתמול בירושלים.
בשונה מ-1938 - הפעם ב-2008, אין בריטים בארצנו כדי להאשימם בכבילת ידי היישוב היהודי. יש ממשלה בישראל - והרי זו הייתה משאת נפשם של שלמה בן-יוסף וחבריו, להביא לסילוק הכובש הזר, להוכיח לערבים כי יהודים יודעים לגונן על עצמם, ולכונן עצמאות עברית, עם ממשלה וצבא משלנו.
יש ממשלה בישראל - והיא חדלת אונים אל מול כנופיות הרוצחים של ימינו. היא מנהלת מו"מ עם כנופיית החיזבאללה בצפון ועם רוצחי החמאס בדרום. היא מקבלת את תנאיהם ומושגיהם ל"הודנא", "תהדיא", ושאר כזבים בערבית, היא עומדת לשחרר רוצח מתועב כדי שיחגוג עם חבריו בלבנון, וחושבת כי השקט הזמני בדרום או בצפון יתמיד.
יש ממשלה בישראל - והיא מנסה להרוויח ימים של שקט, כי כך נוח עכשיו לפושעים הפלשתינים, והיא חוזרת על הנוראה בשגיאות - ההבלגה. כי גם בשקט המדומה ששורר עכשיו, שקט שהוא רפש, גם ברגיעה הזמנית שהשתררה כביכול ביישובי מערב הנגב, נמשך ירי המרגמות והטילים, נמשך הטרור - ושיאו אתמול בבירת ישראל. ומה שחמור יותר: השקט הזה, ההבלגה הישראלית, מנוצלים בצד הפלשתיני להתחמשות מואצת, לקראת חידוש מתקפתם שאינה בוררת במטרות, במועד ובמקום שהם יקבעו.
יש ממשלת חולשה בישראל - והיא עוצמת עיניה, מבליגה. בצל הבלגתה, נרקמת והולכת המלחמה הנוראה שמחכה בשער, בין אם בגבולות עם עזה ולבנון ובין אם מול האויב המרוחק והמסוכן מכל - אירן השיעית. מסביב חוגגת שנאת ישראל באופן הבוטה ביותר, גם במדינות ה"שלום", ירדן ומצרים. ואצלנו? - אין ממשלה שתקרא את תמונת המציאות הקשה ההולכת ומתרגשת עלינו, מציאות של לחימה בתנאים חמורים בהרבה.
בן-יוסף היה צעיר לאומי, מפלוגת בית"ר בראש פנה, שהכין עצמו להקרבה למען עצמאות עמו. מפלוגה בית"רית אחרת, זו שבנחלת ז'בוטינסקי, יצא בנו של אחד מחבריה שהוא היום ראש ממשלת מדינת היהודים.
ומי יודע, אולי היום, ביום השנה השבעים לעלייתו לגרדום בגבורה של הבית"רי שלמה בן-יוסף כאשר שירת "התקווה" ושמו של זאב ז'בוטינסקי על שפתותיו, ועל אחת כמה וכמה לאחר הפשע אתמול בירושלים, יעשה סוף סוף אהוד אולמרט חשבון נפש אישי, לאומי ובית"רי, יתעשת ויבין כי יש גבול להבלגתה של מדינת ישראל.
אולי סוף-סוף יבין מי שעומד היום בראש ההנהגה, כי אין טעם ב"תהדיא" המזויפת שבחסותה מכינים אויבינו את מתקפתם הבאה, בנשק מחודש, בכמויות תחמושת בלתי מוגבלות, עם עוד ועוד מתאבדים-מוסלמים, וביתר שנאה. צא מבועת ההבלגה, מר אולמרט!