החונטה התקשורתית-אקדמית-משפטית מוצאת את עצמה במים רותחים. מחד, הממשלה הנבחרת מתוחזקת על ידה תמורת ההבטחה ללכת לנסיגות מפליגות. מאידך, שורת בעלי קופות השרצים המרכיבים את הממשלה אינם אוהבים לחיות עם חרב דמוקלס מעל לראשם, חרב הגשת-כתב-האישום שנציג בית המשפט העליון בממשלה מני מזוז מחזיק בידו, והם יוצאים למלחמה נגד מערכת המשפט.
התקשורת נוהגת להשכיח את הסיבה האמיתית למשפט רמון. לא הנשיקה המטופשת, אלא כוונותיו להיכנס למשרד המשפטים, ומעמדת כוח להתחיל את המלאכה של הגבלת כוחה המופרז של מערכת המשפט. המצב שבו הכל שפיט, ביטחון, שלום, שבויים, רווחה, חקיקה, הכול תחת כנפיו הענקיות של בית המשפט, הוא בלתי נסבל. רמון הכריז על כוונותיו להתחיל ולהשיב את האיזון, ובהכרח לשלול ממערכת המשפט את הבכורה. מייד, כמו כל שרי המשפטים הפעילים שקדמו לו, ספג את הארטילריה הכבדה של מערכת המשפט, במקרה זה משפט פלילי על דבר של מה בכך. קדמו לו ראובן ריבלין ויעקב נאמן, שאין עוררין על יושרם, אשר סולקו מן הדרך באלימות משפטית בלא ניד עפעף.
אין לגיטימציה
הגולם, דהיינו, הממשלה, קם על יוצרו. לממשלה זו אין גרם של לגיטימיות לא מבחינה אידיאולוגית, לא מבחינה פרלמנטרית, לא מבחינה ביצועית, לא מבחינה מוסרית. היא גולם המורכב מאוסף של כישלונות, שחיתות, תבוסתנות ופחדנות. היא נשארת על מכונה רק בשל היותה הממשלה הגרועה ביותר בישראל מאז ומעולם, שכל אחד ממרכיביה חושש שמא לא יבחר בפעם הבאה. החונטה מחזיקה אותה במקומה עד שתעשה את המוטל עליה: התכנסות, התגמדות, מסירת הגולן ומסירת ירושלים.
היוצא מן הכלל היחיד בממשלה זו הוא שר המשפטים שלא מפחד מאף אחד, כי אין עליו לא אימת המשפט, ולא אימת הציבור. הוא איש ממוקד מטרה, והמטרה שלו היא לבטל את הדיקטטורה של השופטים. ומכיוון שמערכת המשפט-תקשורת-אקדמיה קידמה את העריצות המשפטית תחת שם הצופן "שלטון החוק", כל כולה מתנפלת על האיש היחיד הזה שמשתמש בכלים שיש לו כדי לומר כולם צריכים לעמוד בפני ביקורת, ואיש איננו חסין בפני ביקורת.
הימין תמיד ידע ששרון מושחת, אבל כל עוד פעל בכיוון הרצוי, סלח לו, ובסופו של דבר שילם את המחיר על הסלחנות. כך גם החונטה. השועלים הסתובבו ועתה הם משכים את היד שהחזיקה בהם. ובכן גם החונטה וגם הגולם צריכים ללכת, ועד עתה פרידמן עושה היטב במלאכה.