מיותר ומשפיל להסביר לאדם שעבר את גיל שלוש מדוע אסור להחליף גופות תמורת מחבלים חיים, בייחוד לא לאהוד אולמרט שמבין את "התמחיר" הזה בדיוק כפי שהוא יודע לשלם מיליון וחצי דולר עבור בית יוקרתי בירושלים ולא עבור חושה ליד רמת חובב.
לקח לאמצעי התקשורת העיקריים כשבועיים בליץ רבתי של מסע לוחמה פסיכולוגית לטובת עסקות השבויים עם החמאס והחיזבאללה כזרועות תמנון מתואמות ומתוזמנות, עד שהכריעו את ההתנגדות בממשלה, וכרגיל, כל האמצעים היו כשרים. נוהלה מסכת אינסופית של מניפולציות רגשיות לטובת העסקה תוך טשטוש מערכתי של האפשרות המסתמנת ששבויינו בצפון, לצערנו, כנראה מתים. השיא היה בעמודים הראשונים בבוקר שבו התכנסה הממשלה להחליט. במעריב הציגו את תמונות בני המשפחות עם הכותרת: "הביטו בעינינו הדומעות", בעוד שידיעות אחרונות ציווה "תחזירו אותם".
התקשורת ששימשה כשופר חסר גבולות בידי מצדדי העסקה, הקפידה לסתום את הפה כמעט לכל המתנגדים - כמעט- כי כל ערווה זקוקה לעלה תאנה. כמובן שלאזרח מצוי לא היה סיכוי לשמוע מילה על ממדי מעשה הטירוף של הממשלה ונציגה, איש השמאל עופר דקל, המנהלים מו"מ מבלי לדעת אם השבויים חיים או לא, כאשר המחיר שהם מתחייבים עליו הינו זהה בכל מקרה.
כך ניסתה התקשורת הישראלית לטמטם את כולנו כאילו אין הבדל בין שבויים חיים או מתים, בהתאם למסורתה להפיכת בני אדם לתואמי בהמות ע"י ניתוק הקשר הסיבתי בין אירועים, כפי שהקפידה בקנאות שלא לקשר את הנסיגה מעזה עם האסון המתמשך בעוטף עזה, חטיפת שליט, מלחמת לבנון ועליית החמאס. לאחר החלטת הממשלה, החלו פתאום העיתונאים לדבר יותר ויותר על "גופות".
בעוד שבאוסלו וב"הינתקות" שירתה התקשורת את הממשלות בהבאת האסונות, הפעם היא עושה זאת במידה מסויימת נגד רצון הממשלה ובשירותם של גופים כגון "פורום משפחות שכולות ישראלי- פלשתיני למען השלום" -הממומן בגלוי ע"י האיחוד האירופי, "מכוני מחקר" עתירי ממון זר וכן גורמים בסוכנות היהודית שבשנים האחרונות הפכה, תחת שלטון השמאל, לגוף בעל מאפיינים אנטי ציוניים.
אך מעל הכל מדובר במעין הכרזת עצמאות של העיתונאים שאינם עובדים יותר אצל רבין או שרון, אלא שכעת קובעים בעצמם את סדר היום במדינה. נוצר מצב מעניין שהלחץ התקשורתי על "המנהיגים" כל כך גדול, והם כל כך קטנים, עד שהם מוכנים להפסיד פופולריות בציבור מפחד התקשורת, כלומר לפגוע בעתידם הפוליטי למען ההווה התקשורתי. מתברר עוד היבט של פעולת התקשורת שמטרתה העיקרית היא להשפיע על ההנהגה ולאו דווקא על העם.
הפאסיביות של ההמונים, תוצאת הייאוש מהתנהלותו הדיקטטורית של אריאל שרון שהראה כיצד ניתן לצפצף על כולם, לחסל את השיח הציבורי ולהשמיד את מוסד ההפגנה, הותירה כעת משחק בחוג סגור בין פוליטיקאים ועיתונאים, כשכל העם, כולל ראשי המוסד והשב"כ, משמשים כצופים נטולי יכולת השפעה.
הטמטום, הטירוף והאסון המובנה בעסקה הזו כה בולטים, עד שרוב גדול בציבור התנגד לה עוד בטרם התגשמה וגרמה את הנזק, וזאת בניגוד לאוסלו וה"הינתקות" שאיבדו את הרייטינג רק בדיעבד. באתר Ynet חולקו התגובות לפי מתנגדים ותומכים; המאזן היה ביום א' בערב שלאחר החלטת הממשלה 487\246 לטובת המתנגדים. באתר מעריב היה רוב של 73% נגד העסקה בקרב אלפי מצביעים, ב"וואלה" גרסו 64% שההסכם הינו ביטוי לכך שישראל מדינה "היסטרית וחלשה".
אך התוצאות הללו מוכיחות דווקא את ההיפך - ישראל אינה היסטרית, אינה חלשה ואינה "קורי עכביש". רק השכבה האליטיסטית, הרקובה עד היסוד, היא החלשה והמתפוררת, בעוד שהיתר נותרו באורח פלא בריאים ושפויים, למרות מבול שטיפת המוח שספגו.
מעולם לא היה קו מפריד כל כך ברור ועבה בין השכבה השלטת, לבין הרוב המכריע של העם, וזו סיבה לאופטימיות, כי הנהגה אפשר להחליף, אך קשה להחליף עַם...