קוד לאומי להחזרת שבויים וחטופים

על הממשלה, אפילו הנוכחית, כי לה היתרון שהיא עסקה רבות בכך, מוטלת המשימה להתחיל ולבצע שני דברים עיקריים: א. לקבוע, כמצוות ועדת וינוגרד, אסטרטגיה כוללת וארוכת טוות להתמודדות בנושא חטיפות חיילים ואזרחים, שתצמצם את התמריץ לביצוען. כלומר; על מערכת הביטחון להיכנס לעבודה מטה, להכין הצעה מקיפה לאישור הממשלה. ב. הממשלה חייבת, ובהקדם, להגדיר לעצמה ובאומץ לב כללים נוקשים לקוד לאומי לכופר עבור חיילים ואזרחים שבויים או חטופים, וזאת על-ידי ועדת מומחים בראשות שופט כפי שמתכוון לעשות שר הביטחון, אהוד ברק. אני מציע להתבסס על ההנחות הבאות:

• מדינת ישראל צריכה לקבוע גישה אקטיבית ובלתי מתפשרת, כי היא רואה בכל במקרה חטיפה של חיילים או אזרחים פגיעה בריבונותה, וכהכרזת מלחמה על-ידי מדינה שמשטחה יצאו החוטפים לבצע את החטיפה.

• והיה והנסיבות יובילו לעסקת חילופי שבויים, מדינת ישראל תיקבע כי היא משחררת אסירים חיים רק תמורת אסירים חיים שנחטפו.

• אין למדינת ישראל עניין להחזיק בגופות חללי אויב לצרכי מיקוח, ותשיב את הגופות שבידה לאלתר, ללא כל מיקוח ובאופן שוטף, וכך תצפה מהצד השני.

• אחד הערכים החשובים הם החוזק והעוצמה של המדינה. אסור לרדת על הברכיים בגלל סחטנות של ארגוני טרור. זהו ערך עליון שצריך לחזק ולטפח כבעבר, גם אם הוא עומד בסתירה לגורלו האפשרי של חייל היוצא לקרב.

• יש לקבוע תג מחיר שונה לאלה שנחטפו והם עבריינים למשל, ולאלה שהם חיילים ואזרחים שנשלחו בשרות המדינה.

• למרות זכות הציבור לדעת, יחוקק חוק או תתוקן תקנה אשר במסגרתה תיאסר התקשורת ומלעסוק בסוגיית חילופי השבויים, בפרט בעת המשא-ומתן, ותשמור על דממה בנושא עד לסיום העסקה, כדי להשיג תוצאות מרביות.

• לקבוע גורם מקצועי מוסמך אחד מטעם המדינה שיהיה בקשר עם משפחות החטופים. גורם זה לא יהיה בהכרח מי שמנהל את המשא-ומתן, או ממקבלי ההחלטות, כדי להוות חיץ מסיבות מובנות.

והערה אישית לסיום. אם אשאל: "אם מקרה ובנך ייפול בשבי, האם גם אז זו תהיה עמדתך?" אשיב לשואלים: "זו שאלה לא רלוונטית, מסיבות אובייקטיביות, אך אם אכן זה יקרה למי ממקורביי וידידיי, אמליץ בפניו לקבל את הכללים והקוד הלאומי שיקבעו."

ב-30.6.08, לאחר דיון מורט עצבים ואחר לחץ ציבורי כבד ומצד בני משפחות החטופים, אישרה הממשלה, כצפוי, ברוב של 22 שרים נגד 3 שרים ובהתנגדות של ראשי זרועות הביטחון, המוסד והשב"כ, את עסקת חילופי השבויים עם החיזבאללה, שבמסגרתה ישוחרר סמיר קונטאר, שרצח בשנת 1979 את בני משפחת הרן מנהריה. קונטאר חדר לבית המשפחה, לקח את האב דני ואת הבת עינת אל חוף הים, ושם רצח את שניהם. האֵם, סמדר, שהסתתרה עם הבת התינוקת יעל, נאלצה להשתיקה כדי שהשתיים לא יתגלו על-ידי חוליית המחבלים, והביאה למותה. בנוסף לקונטאר ישוחררו גם ארבעה אסירים לבנונים נוספים, ויוחזרו עוד כ-190 גופות של אנשי חיזבאללה. במועד מאוחר יותר, צפויים להיות משוחררים גם מספר אסירים פלשתינים הכלואים בישראל. כרבים אחרים, נשמתי לרווחה בהיוודע שהממשלה החליטה לאשר את עסקת חילופי השבויים עם החיזבאללה. אני גם מכבד את השרים: זאב בוים, דניאל פרידמן ורוני בראון על הצבעתם בנחישות ובאומץ לב נגד ביצוע העסקה, כשפעלו על-פי צו מצפונם. אך עם זאת, לא יהיה זה מוגזם לומר שחלק ניכר מהציבור לא רווה נחת מביצוע עסקה שבה ישוחרר סמיר קונטאר חי, כנראה תמורת גופות חיילנו. אני נחרד גם מהשאלה ומהמחשבה; מה היה קורה אילו הממשלה לא הייתה מאשרת את העסקה? אנא היינו באים? אני יכול רק לדמיין לאיזו מערבולת ציבורית וסערת רגשות הינו נכנסים. ההתמודדות עם סבלן של משפחות החטופים בכל מפגש עמן היא סיוט קשה מנשוא, כך העידו בעבר ובהווה מרבית מקבלי ההחלטות. נכון, שבויים צריך להשיב הביתה, חיים או מתים, אך לא זכורה לי בהיסטוריה של מדינת ישראל מאז הקמתה, עסקת חילופי שבויים אמוציונאלית כמו זו, מלווה בלחץ המשפחות ובליווי תקשורתי כה צמוד, תוך ניצול חולשתה של הממשלה והעומד בראשה. שהרי תהליך משא-ומתן, ובייחוד בנושאים כגון אלה, רצוי שיתנהל בחוכמה, בעורמה, בסבלנות ובחשאי, בכדי להשיג בסיומו תוצאות טובות. לצערי הרב, לא יכולתי להשתחרר מההרגשה כי בפרשה זו חברו יחדיו באופן קיצוני ההנחה המעמידה את הפרט (החיילים עצמם ומשפחות השבויים) במרכז - עד כדי נכונות לוותר על האינטרס הכללי הלאומי ומהעובדה שבסופו של דבר אזרחי המדינה ישלמו את המחיר. אין ספק, שאויבינו, בפרט החיזבאללה והחמאס, מחככים את ידיהם בהנאה גלויה מהחולשה שמפגין הציבור בישראל וממה שהם רואים ושומעים בתקשורת הגלויה. יכול להיות שחולשתנו, למרבה הצער, תשליך על עסקת גלעד שליט - נקווה שלא. וכבר יממה לאחר אישור עסקת חילופי השבויים אמר דובר החמאס כי "הארגון צפוי להציב תנאים קשוחים יותר בדרך לשחרור החייל החטוף. על הציונים להבין כי לא נוותר על אסיר בודד מתוך רשימת 450 האסירים אותה מסרנו לישראל." בנוסף הוא ציין כי בין האסירים שהנהגת החמאס מתעקשת עליהם נמצאים מרואן ברגותי, אחמד סעדאת ועבאס סייד, מתכנן הפיגוע במלון פארק בנתניה. לדבריו, הנהגת החמאס מוכנה להתפשר על שאר 550 האסירים אותה צפויה ישראל לשחרר, אך ה-450 הראשונים הם בגדר חובה. בחמאס רואים תפנית במדיניות הישראלית ומתכוננים לקבוע "תעריף לתשלום" בעסקות עתידיות עם מחבלים. בתקופה האחרונה מתחזק הרושם שהחברה הישראלית מתחילה לאבד את קור רוחה ואת שיקול דעתה אשר אפיינו אותה במשך שנים כה רבות - וזאת בסיועה הנדיב של תקשורת אשר פעלה לעתים רבות באופן חסר אחריות ופופוליסטי להחריד. הנכונות של חלק לא מבוטל של הציבור ומקבלי ההחלטות לכניעה טוטאלית ולתשלום כל מחיר, תורמת לעידוד התופעה של חטיפות לצורך סחיטה, מיקוח והשפלה. לכן אנו צפויים לסבב חטיפות נוסף ושחרורים המוניים בעקבותיהם, והמחיר רק הולך ועולה.

• האם מדינת ישראל במציאות של היום, חייבת במדיניות להשיב את חיילנו ואזרחנו הביתה, כאשר ברור שהמדינה אינה יכולה לעמוד בה?

• האם למדינה ולעומדים בראשה ולציבור בכללותו, יש חובה מוסרית להחזיר את השבויים אשר נשלחו להגן על המדינה והאם חובה זו גוברת על הכאב והסיכון הכרוכים בשחרור מחבלים אסירים שבידינו?

• האם הקביעה שמדינה אינה משעבדת את הנכסים האסטרטגיים שלה עבור חייל או אזרח חטוף שבוי היא נכונה?

• האם נכון העיקרון לתת בעסקה לחילופי שבויים אסירים חיים תמורת גופות חיילים או אזרחים שנחטפו במתכוון בכדי לשחרר אסירים?

• האם יש משמעות למילים "בכל מחיר", או שיש להציב רף שאין לשלם מעבר לו?

• האם נכון ששאלת המחיר הסופי שעומדת לשלם המדינה בעסקת חילופי שבויים תהיה בידי השרים הנתונים ללחץ בני המשפחות והתקשורת?

• האם יש לשחרר בעסקת חילופי שבויים אסירים עם דם על הידיים ובפרט שמחיר לכידתם עלה בקרבנות חיילנו?

• האם יש עניין למדינת ישראל לעסוק בגופות חללי אויב לצרכי משא-ומתן לקבלת גופות חיילנו ואזרחנו?

• כיצד ומה ניתן לעשות בכדי להימנע מסחטנות ארגוני הטרור ותשלום מחיר גבוה?

• האם יש לקבוע תג מחיר זהה לחיילים ולאזרחים שהביאו את זה על עצמם בניגוד לחוקי המדינה?

• מדוע הפכה התקשורת וחלק גדול מן הציבור למכבש לחצים לעסקה בלתי מוסרית בעליל, המנוגדת למסורת היהודית?

• האם נכון לאפשר למשפחות החטופים להיות צד במשא-ומתן ולהפעיל לחץ תקשורתי וציבורי על מקבלי ההחלטות ומנהלי המשא-ומתן?

• האם יש מקום לקבוע נהלים נוקשים וברורים לטיפול נטול רגש בסוגייה של חטיפות חיילים ואזרחים במקרים דומים בעתיד?

• הגיע הזמן שישראל תסתגל לעובדה המעציבה, שהיא מתמודדת עם אויב אכזרי, פחות אנושי, שאינו שומר על הכללים המקובלים ביחס לשבויים. אפילו גרמניה הנאצית כיבדה כללים בסיסיים כלפי השבויים האמריקנים והבריטים. הם הורשו לקבל ולשלוח מכתבים באמצעות הצלב האדום. משפחותיהם ידעו לפחות אם הם חיים או מתים.

• מדינת ישראל צריכה לראות בחטיפות של חיילים ואזרחים סוג חמור של תוקפנות ופגיעה בריבונותה ועליה לפעול מיידית על-ידי הכרזת אולטימטום נגד המדינה שמשטחה יצאו החוטפים ולא, לפעול להשבתם כולל יציאה למלחמה. רק כך ניתן להוריד את מפלס החטיפות באופן דרסטי בעתיד ולהגדיל את הסיכוי להחזרת החטופים.

• במלחמת לבנון השנייה לא נעשה כך (אמנם כחוכמה אחר הנעשה). אילו הממשלה הייתה נוהגת אחרת, היה אולי סיכוי גדול יותר להחזיר את החיילים החטופים רגב וגולדווסר הביתה, בין אם חיים ובין אם מתים. למשל: היה צריך לתת מיד לאחר החטיפה אולטימטום לממשלת לבנון, שבתוך 4 ימים יש להחזיר את החיילים החטופים ולא תפרוץ מלחמה. בזמן הזה היה ניתן להתארגן לפעולה, הכנות כולל גיוס מפקדים. במידה ולא היינו נענים לדרישה, חיל האוויר היה להפציץ את לבנון באופן מאסיבי על מתקניה האסטרטגיים והתשתיות, כולל מתקני שיגור ומפקדות של החיזבאללה, כמו שנעשה בקוסובו, ויזדעק העולם.

במשך התקיפה מהאוויר, במקביל צה"ל היה יכול לגייס את אוגדות המילואים לצורך הכנה לתקיפה קרקעית להשמדת ארגון החיזבאללה. בסיומה של התקיפה האווירית ממשלת ישראל הייתה מציעה הפסקת אש שבמסגרתה יוחזרו החטופים. אם לא היינו נענים לכך, צה"ל היה צריך לבצע תקיפה קרקעית מסיבית כאשר הוא מוכן יותר. כל הדיונים סביב הסכם הפסקת אש והחלטת האו"ם מספר 1701, היו נראים אחרת. אילו היינו מתעקשים שקודם כל, וכתנאי בל יעבור, יוחזרו כל החיילים החטופים הסיכוי להחזרתם היה גדול יותר. בכך הייתה מופגנת עוצמתה הבלתי מתפשרת של מדינת ישראל נגד חטיפות חייליה ואזרחיה בעתיד.

• יש הסבורים שלו התנתה הממשלה מראש שאת המרצח סמיר קונטאר יהיה ניתן להחזיר רק תמורת שבויים חיים, אז חייהם של החיילים החטופים היו מוצבים במרכז המשא-ומתן ושהייתה נשללת מנסראללה את יכולת להתעלל במשפחות ולהתקלס בנו כמדינה.

• מדינת ישראל צריכה לנקוט בגישה אקטיבית, בדומה לתקופתו של יצחק רבין. בתקופתו התקבלו החלטות אקטיביות שמשמעותן; מנסים לשחרר את החטופים גם אם יהיו פגיעות בנפש. כך היה במבצע אנטבה וכך היה עם החייל נחשון וקסמן ז"ל. לצערנו הרב, בשנים האחרונות נראה שהאופציה הצבאית אינה מופעלת.

• משפחות החטופים לא צריכות להיות צד במשא-ומתן וגם לא לערב את התקשורת, לא לכתת רגליהם אצל מקבלי ההחלטות ולשכנע אותם לאשר את העסקה. צריך שיהיה קוד מובן המאפשר ניתוק המשפחות ממקבלי ההחלטות. למרות ההבנה למצבם, יש לקבוע כללים לקשר אתם, לא צריך לברוח מהם אבל גם לא צריך להביא לתקשורת. מי שהוסמך לכך, צריך להישיר אליהם מבט ולומר להם באומץ, "זה המצב וזה המחיר!"

• אין ספק שבמיוחד בפרשה זו הייתה השפעה מרובה, ובמידה מסוימת מחלישה, לעוצמתה הרבה של התקשורת המגויסת והמתגייסת.

• יש לקחת בחשבון את הרגישות היהודית המיוחדת בנוגע להבאת מתים לקבר ישראל על-פי ההלכה. לסוגיה זו השפעה רבה על מקבלי ההחלטות ועל נחישות המשפחות להיאבק על זכותם להשמיע ולשמוע ולדעת, וביחוד כאשר מפלגות דתיות חברות בקואליציה.

• משמעות הקביעה ל"לשחרר בכל מחיר" מתאימה אולי לעצרות, עצומות ולאירועים המאורגנים לטובת משפחות החטופים, אך יש לדעת שפירושה הוא אחד - אין צורך בשיקול דעת לאומי, הנהגה לאומית חיבת לעשות שיקול לאומי גם אם התוצאה היא פגיעה בחייל או אזרח הנמצא בשבי.

ויקפידיה, מדיניות החיזבאללה לגבי ביצוע חטיפות. וינוגרד אליהו, דוח המסכם של הוועדה לבדיקת המערכה בלבנון 2006. קליינברג אביעד, להחזיר את הבנים, ידיעות אחרונות, 2.7.08. יעקובסון אלכסנדר, מחירו של "כל מחיר", הארץ, 4.7.08 ישראל היום, עיתון, 1.7.08 כהן גאולה, הנגבי צחי, ראיון משותף, מעריב מוסף לשבת, 4.7.08 מרקוס יואל, לשנות את הכללים, הארץ, 3.7.07 שחר אהרון, רוצחים תמורת גופות, אתר מחלקה ראשונה 28.6.08 msn, חדשות, 30.6.08