די לייאוש!

עם נפילת צרפת תחת הכיבוש הנאצי דרך כוכבו של הגנרל דה-גול, שהתריע מפני המפלה הצפויה, ואשר מייד לאחר התבוסה הקים את תנועת השחרור הצרפתית מעולו של כיבוש זה. בפנייתו הנרגשת לעם הצרפתי, אמר: "צרפת הפסידה בקרב, אולם צרפת לא הפסידה במלחמה. אומנם שליטים שזכו לשלטון נכנעו בהיתפסם לבהלה, שכחו את צו-הכבוד והסגירו את הארץ לעבדות. אולם שום דבר אינו אבוד". רק כעבור 5 שנות מלחמה, ובסיוע אדיר של המעצמות, עלה בידו להשיב לעם הצרפתי את מולדתו הכבושה ואת כבודו. גם ישראל הפסידה בקרב, אבל לא הפסידה במלחמה. גם בישראל, שליטים שזכו לשלטון נכנעו בהיתפסם לבהלה, מהאוסלואידים בראשות פרס וביילין שהפילו אותנו (ואת רבין) למלכודת אוסלו ולמלחמת אוסלו, דרך ברק שברח, ועד שרון שגירש ואולמרט יד שמאלו, וציפורה לבני יד שמאלו, ועוד. גם בישראל שליטים עייפים - ובחלקם גם מושחתים - שכחו את צו-הכבוד והסגירו את הארץ לכובש הערבי: הקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל בתחילה ועל חורבותיה בהמשך. אותם שליטים עייפים ומבוהלים הפכו את ישראל מהמובילה במלחמה העולמית נגד הטרור לשותפה לציר הרשע. מטקס הכניעה המשפיל לרוצח ערפאת על מדשאות הבית הלבן ב-13.09.93 ועד ההשפלה מול הרוצח נסראללה בראש הנקרה ב-16.07.08, דרך גירוש היהודים מבתיהם בארצם ("הינתקות") והמזימה לגרש יהודים מלב ארצם ("התכנסות") ואפילו מירושלים, דרך התמכרות למימוש "זכות" השיבה של פליטים ערביים ללב הארץ והתעלמות מבעיית הפליטים היהודיים שאותם שליטים יצרו (גוש קטיף, צפון השומרון, שדרות), דרך גדר "הביטחון" והנכונות לחבוש "כיפת ברזל" כלומר להמשיך ולספוג במקום להשיב מלחמה לתוקף - כל המסלול מלמד על הנהגה חלולה, שמאסה בציונות, שמשדרת עייפות ונהנתנות של אכול ושתה כי מחר נמות.

אווירה של ייאוש

בחברה הישראלית שזו הנהגתה מתפשטת אוירה של ייאוש, המתבטא באופנים שונים: אכזבה מהבטחות השווא של "השלום", תסכול עקב פרשיות השחיתות התכופות בצמרת, ספקות לגבי תוחלת החיים של מדינת ישראל, צמצום נורא בעלייה - ייעודה המרכזי של מדינת ישראל - והתגברות הירידה, ריצה אחרי דרכונים זרים ואחרי מקל הנדודים הגלותי, השתמטות גוברת משירות חובה ומילואים והשלמת החברה והצבא עם התופעה המדאיגה במקום להיאבק נגדה, תחושת ההשפלה המורגשת לנוכח ההתקפלות מפני האויב הערבי, אכזבה מתפקודן של 3 הרשויות של המשטר הדמוקרטי - המחוקקת, המבצעת, השופטת - ושל תקשורת המתקרנפת והמתגייסת למען כל רעיון נפל. השבוע, שלושים ושתיים שנים אחרי השיא של אנטבה, הגיעה ישראל המושפלת לשפל חדש, קיבלה את תכתיביו של האויב מצפון (חיזבאללה) שהוכיח כי ישראל מונהגת על-ידי קורי עכביש, עומדת לקבל את תכתיביו של האויב מדרום (חמאס) תוך שהיא מספקת לו את המשאבים לניהול המלחמה נגדה, ממשיכה לנהל מתן ומתן עם האויב "הטוב" ממזרח (רשות הטרור הפלשתינית) שמטרתו זהה לאלה של אחיו "הרעים", ומתבזה בחיזור העלוב אחרי מבט ולחיצת-יד של שליט סוריה. הציווי היהודי העתיק של "ובחרת בחיים" התחלף השבוע ב"ובחרת במתים". המנהיגות המושחתת והעייפה בחרה בכניעה נוספת, כזו שמעלה את מחיר שחרורו של גלעד שליט מידי חוטפיו, ואף מסכנת את חייו. דה-גול קבע בנאומו ש"שום דבר אינו אבוד", ובלבד שתהיה הנהגה ראויה. במונחים ישראלים - הנהגה ציונית אמיתית. הכוונה לדה-גול של צרפת החופשית, ולא לדה-גול שסיים את הכיבוש הצרפתי באלג'יריה. שם היה כיבוש צרפתי בארץ לא-לו, ודינו היה להסתיים. שליטת צה"ל בלב ארץ ישראל איננה כיבוש. ההפך הוא הנכון: הכובש הערבי, זה שהובא על-ידי האוסלואידים "שזכו לשלטון (ו)נכנעו בהיתפסם לבהלה, שכחו את צו-הכבוד והסגירו את הארץ לעבדות" הוא הכובש, ואת כיבושו יש לסיים, כי הכיבוש הערבי משחית. צה"ל אינו כובש בארצו. מן השפל של חמש עשרה השנים האחרונות יש לקוות שאפשר רק לעלות. חשבון נפש אמיתי מחייב הסקת מסקנות ויצירת תקווה ציונית מחודשת ואמיתית. התשובה לשלום עכשיו היא ציונות עכשיו. התשובה לייאוש היא התקווה.