פרשת השבוע פותחת בדיני נדרים (במדבר ל'): [ב] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה'. [ג] אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. יש נדר ויש שבועה. בנדר - האדם אוסר על עצמו דבר המותר לו, כגון בשר או יין, בעוד בשבועה - הוא אוסר את עצמו על הדבר המותר לו. להבדל הזה יש השלכות הלכתיות שאינן מעניינה של רשימה זו. בכוונתנו להתייחס בשלב זה רק לכוח שיש בדיבורו של אדם, כגון לאסור על עצמו דבר המותר לו מעיקר הדין - בין בנדר בין בשבועה, וכן לנסות להבין, לפחות חלק, מן ההשלכות של מחלת הַדַּבֶּרֶת שפשתה במחוזותינו.
סביר להניח שֶדַּבֶּרֶת אינה מחלה חדשה, וכבר כתבנו בעבר על תופעות מגונות הקשורות בדיבור בלתי מתוקן ותוצאותיו. כאן לפנינו מצב בו האדם מודע לנטיה שלילית הקיימת אצלו, והוא מנסה להתגבר על אותה נטיה באמצעות דיבור בו הוא אוסר על עצמו את ההיענות לאותה נטיה. הוא החליט להטות את עצמו לנתיב חדש, ולכן הדיבור הוא אל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, כי הראש הוא שמסוגל להטות את כל המערכת לכיוון החדש, לכיוון הנכון. כלומר, בפרשתנו מדובר לכאורה בדיבור מתוקן, דיבור של אדם האוסר על עצמו את התנהלותו השלילית במגמה לאמץ לעצמו נתיב חיובי. ואין פה משחקים. אין מצב של 'אמרתי, נו אז מה'. כי התורה מתייחסת אל דיבורו של אדם ברצינות תהומית ועל כן היא מזהירה מפורשות: לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. ואין הבדל אם התחייב לחברו או לקב"ה, בכל מקרה הוא חייב לקיים את דברו.
אם התורה מזהירה לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ - סימן שהסכנה קיימת, שהאדם כן עלול להחל את דברו, שאכן קיימת נטיה אנושית להתעלם מהתחייבות שניתנה. מדוע? מה יכול להניע אדם לעשות הפוך מכפי שהתחייב? כדי להשיב על כך צריכים לברר מה היה המניע להתחייבות שיצאה מפיו, או בכלל, מה מניע אדם לתת התחייבות. ובכן, כל התחייבות מתייחסת לזולת כלשהו. זה יכול להיות נֶדֶר לַה' כבפרשתנו, וזו יכולה להיות התחייבות, הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה, לעשות או לא לעשות משהו בעד או נגד אדם כלשהו. בכל מקרה, הנודר או הנשבע מתכוון בכך לחלץ עצמו ממצוקה כלשהי. אם זה להיחלץ מנטיה שלילית על-ידי שנודר להתרחק ממנה או אם זה לשכנע את זולתו בכנות כוונותיו או דבריו על-ידי שבועה.
אלא שבין אם עקב משהו אובייקטיבי כגון שינוי הנסיבות, ובין אם כתוצאה מהשתנות רגשית, משהו סובייקטיבי, טבעה של תחושת מצוקה שהיא חולפת עם הזמן. על כך מזהירה התורה, כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. שינוי בנסיבות אינו מבטל את ההתחייבות בדרך ממילא. התחייבת - עליך לעמוד בדיבורך. אומנם לא בכל מחיר. יש דרך להתיר את הנדר או את השבועה, אבל הנודר אינו יכול לעשות זאת בעצמו. עליו להתייצב בפני חכם, לפרוש בפניו את כל הסיפור ולבקש התרה לנדרו או לשבועתו. לפעמים גם קורה, שהמצוקה שיצרה ההתחייבות מעיקה יותר מזו שהביאה את האדם לאותה התחייבות. במקרה כזה, אחרי חקירה יסודית שתברר מה הניע אותו לנדור או להשבע ומה גורם לו להתחרט כעת, יש סיכוי שהחכם יתיר אותו מן ההתחייבות שנטל על עצמו. ואם אין נימוק משכנע, החכם יכול גם שלא להתיר.
גם ההתרה של החכם (או שלושה הדיוטות במקרה שאין חכם זמין) נעשית בדיבור. יוצא דבר מעניין; בכוחו של כל אדם, במלים בלבד, לאסור על עצמו דבר שמצד עצמו הוא מותר לו. כמו למשל, להכריז על בשר (כשר למהדרין) שמרגע זה הוא עבורו כבשר קרבן, ובכך הבשר נאסר עליו. הוא יכול להודיע שבמשך השבוע הקרוב - כל מים מלבד מי שתיה, הרי הם עבורו כמי הכיור בבית המקדש. אולי הוא קיווה שבכך ישחרר את עצמו מן הלחץ לשטוף את המכונית או את הבית, אבל בלי לשים לב - באותו דיבור הוא גם אסר על עצמו את מי המקלחת. בקיץ שלנו, קשה מאד לחיות עם זה, אז הוא הולך לחכם שיתיר לו את הנדר כדי שיוכל להתרחץ. סביר להניח שהחכם יתיר לו, כי לא אנושי להניח לו שיסריח בחום הקיץ, אבל באותה הזדמנות הוא גם יודיע לו שמעתה אין כל מניעה שישטוף את המכונית או את הבית, כי התרת נדר, אינה נעשית לחצאין.
התורה אינה אוהבת נדרים. וכבר המליץ החכם באדם (משלי ה'): [ד] טוֹב, אֲשֶׁר לֹא-תִדֹּר--מִשֶּׁתִּדּוֹר, וְלֹא תְשַׁלֵּם. חז"ל גם ממליצים לומר 'בלי נדר' בכל עת שאדם מבטיח משהו, האם זו הדרך למתן את הסימפטומים של מחלת הדברת? ואולי לרפא אותה?