אפתח בהבעת פליאה: בתקופת שיא השפל של ראש הממשלה אהוד אולמרט, הוא הצליח לקושש - כך על-פי הסקרים - שלושה אחוזי תמיכה. הכי נמוך בעולם, מאז עשו את הסקר הראשון בהיסטוריה. שלושה אחוז? מה אני אגיד לכם, זה נראה לי המון, ואני לא צוחק! קראתי ותהיתי: מי הם אלה שהביעו תמיכה במנהיג כל כך כושל. תחשבו על זה: שלושה אחוז מהציבור החרדי, מעריצים מגדל חזירים בגין עיסוקו. נראה לכם הגיוני?
לא הייתה שנייה אחת מאז נכנס בנעליו של המושחת שקדם לו, שאולמרט חש תחושת שליחות. שנייה אחת! לא היה מקרה אחד שבו העדיף את האינטרס הציבורי על האינטרס האישי שלו. אפילו לא אחד!
על יכולתו הביצועית הכושלת ממעטים לדבר. להיפך, פה ושם אנחנו שומעים הערכה לכישוריו, של מי שמעולם לא הצטיין בעשייה. ואנחנו הרי מכירים אותו כשר וכראש עיר, הרבה לפני שוועדת וינוגרד נתנה לו ציונים. המומחיות שלו היא גניבת דעת. כוחו בפיו. הוא נימנה על אלה הבטוחים שאפשר לדלג על כל משוכה בהבל פה.
אולמרט שורד את כישלונו הביצועי והמוסרי משתי סיבות: הוא מוקף אפסים שפוחדים מבחירות, והסיבה השנייה, אין לו בושה. אפילו לא גרגיר. יותר קל לתפוס את צ'יצ'ולינה מתביישת מאשר את אולמרט. בפעמים שאולמרט נדרש לתת הסברים, הוא גילה שאפשר לסובב את החוקרים על אצבע קטנה. בשורה התחתונה, כך הוא בטוח, מדובר בהתמודדות מוחות. ניסיון העבר חיזק אצלו את התחושה שבהתמודדות כזאת, יש לו יתרונות מול חוקרי המשטרה. עד כאן!
דומה שאין מחלוקת על העובדה שראש ממשלת ישראל נאבק על חפותו בשתי זירות: המשפטית והציבורית. נכון, עד שלא הוכחה אשמתו - אולמרט חף מפשע. אישי ציבור ידועים, ובכלל זה משפטנים ומובילי דעת קהל, מביעים דאגה מהשחיקה והכרסום בכללי המשחק המשפטי. והם צודקים! זה בזירה המשפטית.
בזירה הציבורית הוא מזמן איבד את זכותו להנהיג. כל התרגילים שהוא עושה כדי לחמוק מחקירה מסודרת, מעוררים שאט נפש. לא צריך להיות קרימינולוג כדי להבין שחשוד שלא חטא, מתנהג בצורה אחרת לחלוטין.
בניסיונם לגרום לנו לרתיעה מלינץ' ציבורי, מזהירים אותנו יחצניו של אולמרט, מהתאווה הפרימיטיבית של רבים מאיתנו לתלות אותו בכיכר העיר. אני כ"שופט" בחבר המושבעים של הכיכר, מרשיע אותו בגין אדישותו לסלידת האזרחים ממנו, מה שמוכיח שמעולם לא חשב כשליח ציבור.
להלן (חלק מ-) נימוקי ההרשעה: אני לא סולח לו על הפקדת הביטחון בידיים של עמיר פרץ. אני לא סולח לו על הפקדת האוצר בידיים של הירשזון. אני לא סולח לו על מינויו של עבריין מין כמשנה שלו. הטענה שאין קלון במצחו של רמון איננה מן העניין. קלון ישנו, והוא שלנו. אני לא סולח לו על שרצח את הנורמה של "לקיחת אחריות" בגין כשליו במלחמה. דקה אחת אחרי דוח וינוגרד הראשון, אולמרט היה צריך ללכת.
כשאני שומע וקורא שאולמרט מקציב זמן לחוקריו, זה מרתיח אותי. אילו לא היה ראש ממשלה, החוקרים היו יכולים לייבש אותו במעצר. חובתנו האזרחית לתעב מנהיגים שמסתתרים מאחורי זכות שתיקה של נחקרים. אנחנו שומעים מהסוללה שתפקידה לחלץ אותו, אלפי מילים. לא שמענו מהם אפילו פעם אחת שמעלילים עליו.
סוף דבר: ולמרות הרייטינג הגבוה של תליית עבריין בכיכר העיר, אני גוזר על עצמי איפוק, ומציע ל"נאשם" אהוד אולמרט להניח את המפתחות ולהילחם על חפותו בזירה האחרת. אם יתמהמה, יחוש בגבו את הסכין שמשחיזה שרת החוץ שלו ציפי ברוטוס לבני...