מתוקף תפקידה, וכיאה לעובדי ציבור בכירים בישראל, עו"ד שרית דנה מרכזת בידיה כוח עצום באשר לחקיקה ולהתקנת תקנות, אשר להן השלכות מרחיקות לכת, בין השאר, על קהל עורכי הדין. כך למשל, שוקדים במחלקה האזרחית על תיקון לסעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, שיצמצם באופן ניכר את היכולת להגיש תביעות בגין ירידת ערך לנכסים. פרנסתם של עורכי דין רבים נסמכת על תביעות מסוג זה. "החקיקה לא הגיעה עדיין לגיבוש למרות המלצות משרדי הפנים והמשפטים", היא אומרת. "אך לדעתי, מעט עורכי דין עוסקים בסעיף 197 וגם אין המוני תביעות וממילא זה לא ההיבט המהותי".
מה כן מהותי?
"התפתחה תופעה שאני חושבת שלשכת עורכי הדין חייבת להתייחס אליה בהיבט האתיקה המקצועית, והיא איסוף תביעות על-ידי עורכי הדין. לבוא לאנשים, לשים מודעות בתיבות הדואר, להציג ייפויי כוח מרחוב שלם, יש כאן עניין לבדיקה".
דיירים שנפגעים מבנייה סמוכה מחפשים עורכי דין שייצגו אותם. מה יותר טבעי מזה?
"התופעה הופכת את עורכי הדין לבעלי עניין בתביעה באופן הרבה יותר מאסיבי ממה שאנחנו מכירים. זה לא ההיבט שמעניין ב-197, אבל אם טוענים בשמם של עורכי הדין שהם 'נפגעים נורא', אז צריך גם לתת על כך את הדעת.
"העניין המהותי הוא שאין בעולם דוגמה לתביעת פיצוי לפי 197 כפי שקיימת בישראל, ולא בהיקף הפגיעות שמוכר כאן. מעבר לזה, אנחנו לא מכירים במשפט הישראלי פיצוי דומה בגין רגולציה. אם מחר משנים את תקנות רישוי עסקים ואומרים שמפעל לא יכול לפלוט גזים מעל רמה מסוימת וכתוצאה מכך נגרמות לו הוצאות, לא עולה על הדעת שהמדינה צריכה לפצות אותו".
הדבר דומה לפגיעה בזכויות קנייניות?
"נדרש ליבון משמעותי בשאלת זכותו של הפרט בפיצוי ציבורי, כאשר הציבור רוצה להמשיך ולהרחיב את העיר, לבנות תשתיות, ולא לגרוע מאותו הפרט זכויות בנייה. הרי מדובר בהעברה מהקופה הציבורית לכיסו הפרטי של אדם, בגין משהו שהציבור חושב שהוא אינטרס ציבורי. בסופו של יום, מדובר בפיצוי בדין בגין שינוי רגולטורי המוּנע מהאינטרס הציבורי. מציאות החיים מראה שחל שינוי קונספטואלי בתחום הזה, בעומק השימוש במכשיר, והוא נלקח למקומות שספק אם יש להם הצדקה. שמאי פסק פיצוי לפלוני בסך עשרות מיליוני דולרים על זה שהתירו הקמת שכונת מגורים בעיר שיש לו בה קרקע. זה הגיוני?"
האם המניע לחקיקה הוא לא החשש שסך הכספים שנפסק בגין תביעות אלו רק הולך וגדל?
"חלק גדול מהחיוב מגולגל על בעלי הקרקע באמצעות כתבי שיפוי ולא יוצא מהמדינה, כך שלא זו הסיבה. עכשיו נשאלת השאלה האם זה מוצדק".
מה לגבי הצעת חוק ההתיישנות, שתקצר את משך ההתיישנות לארבע שנים בתביעות שאינן במקרקעין. גם כאן, מעבר לפגיעה הצפויה בעורכי הדין, את לא רואה פגיעה בזכויות התובעים?
"החוק עוסק ביחסים בין צד אחד לצד אחר ושואל, מבחינת היעילות והצדק, ביחסים בין אדם לחברו, כמה שנים ראוי שאדם יישן על תביעתו לפני שהוא אומר לאחר שהוא חייב לו? ההתייחסות, כאילו המדינה היא המתגוננת בחוק ההתיישנות היא שולית שבשולית. אותו דבר עם 197. אנחנו כחברה, באילו נסיבות אנחנו רוצים להעביר עושר מהכלל לפרט, זו השאלה המחייבת ניתוח. ציבור עורכי הדין הוא חשוב ביותר אבל לא בראש מעייני ואנחנו לא מאמינים שהוא ייפגע.
"מחקר שנעשה במשרד מראה שאדם נוטה למצות את תביעתו ביום האחרון שיש לו; אם זה ארבע שנים אז הוא יגיש תביעתו אחרי שלוש שנים וחצי ואם זה שבע שנות התיישנות, אז הוא יתבע אחרי שש שנים וחצי. לכן, אנחנו לא מאמינים שכמות התביעות תקטן באופן משמעותי. אנחנו רק עושים טוב לפרט שרוצה לריב את ריבו, כי ככל שהתביעה תוגש מוקדם יותר יש סיכוי לראיות טובות יותר. הפרט צריך לדעת בתקופת זמן ראויה מה מצבו".
בדקתם את זה השוואתית?
"בעולם המערבי מדובר על תקופת התיישנות קצרה יותר. במכון משפטי בגרמניה אמרו לנו שארבע שנים זה המון. ההתמקדות שלנו בהתיישנות כזכות דיונית ולא מהותית התקבלה בתדהמה. כך שאל"ף, אני לא חושבת שהחוק יפגע בעורכי הדין, ובי"ת, באיזון שבין זכויות הציבור לזכויות עורכי הדין, תרשו לי לבחור בציבור".
כאשר תקבלי משוב לתזכיר חוק מלשכת עורכי הדין ומהאגודה לזכויות האזרח, האם תייחסי להם משקל שווה בטרם קבלת החלטה?
"אנחנו מתייחסים ברצינות רבה לעבודה עם לשכת עורכי הדין, יושבים איתם כמו שלא ישבנו עם אף גוף אחר, משתתפים בפורומים שלהם, ככל שמזמינים אותנו. האמת היא שלפעמים אנחנו מאוכזבים ממיעוט ההערות המקצועיות. הייתי מאוד שמחה אם הם היו יותר פעילים בהיבטים המשפטיים".
עניין נוסף שיש בו קושי אדיר בשלב היישום הוא תמ"א 38. נכון היה לעשות תוכנית ארצית לנושא שגם בתל אביב בלבד קשה ליישמו?
"תמ"א 38 היא מעשה תכנוני של הממשלה, ולא שלנו. הטענות כרגע נראות נכונות - ערכי הקרקע בפריפריה לא יצדיקו את הפרויקט הזה. אני לא אומרת שתמ"א 38 היא לא תוכנית טובה, אבל לא בטוחה שאפשר בכלים תכנוניים, נוכח ערכי הקרקע, לייצר פתרון כלל ארצי אחיד. יש מספיק היצע קרקע ולכן זה לא פתרון מתאים לחלק מהאזורים. הדבר מחייב התמודדות בכלים אחרים, לא תכנוניים, בפריפריה, ותפקידה של הממשלה לבחון זאת".
מה למשל?
"יצרנו כלים משלימים, התמודדנו עם דיני בתים משותפים והקטנו משמעותית את אחוז ההסכמה הנדרשת ל-66 אחוז. אנחנו שומעים טענות שגם זה לא מספיק. אבל עדיין, צריך להבין שאנחנו פוגעים בזכויות, גם אם לא בזכויות קניין, אז בזכותו של אדם שרכש דירה בבניין של ארבע דירות שלא רוצה עכשיו שהבניין שלו יהפוך ל-12 דירות. מעורבות המחוקק בעייתית, ויש ניסיון לאזן בין הפרט שלא רוצה שינוי בסביבתו ובין הרצון ליישם את התוכנית. התחום עוד בחיתוליו. ייתכן שבעוד שנתיים הוא ייבחן מחדש. גם אין מודל בעולם שאפשר ללמוד ממנו".
מה באשר לסחבת ולתהליכים הממושכים בוועדות התכנון?
"יש תחושה שהליכי התכנון בארץ באמת נמשכים לעד, אבל במחקר שנעשה לפני ארבע שנים, כאשר עוד הייתי במשרד הפנים, התברר כי הזמן הממוצע לאישור תוכנית הוא שנתיים, שזו בהחלט תקופה מתקבלת על הדעת. יש צורך לקצר הליכי תכנון אבל יש מציאות. ברפורמה הצפויה, הכיוון של העברת סמכויות עם מנגנוני איזון, ילך ויתחזק.
"יש לזכור, שאנחנו מדינה מאוד צפופה וכמות הקונפליקטים שמייצר התכנון גדולה. יש התגברות משמעותית, וטוב שכך, של ארגונים ציבוריים שנוטלים חלק בהליך התכנוני ולכן, ככל שגובר שיתוף הציבור ההליך מתארך. כמעט כל תוכנית בעלת משמעות מגיעה לבית משפט, הואיל ומישהו יוזם תהליכים, ונכון שמרביתם המכריע של ההליכים נגמרים ברמת העתירה, זה לא משנה, הזמן חולף".
שוב אנחנו אשמים?
"קרתה תופעה מעניינת. אם לפני עשר שנים כמעט ולא היו לנו עורכי דין בוועדות המחוזיות ואדריכלים הציגו את התוכניות, היום, בוועדה המחוזית מי שמציג את התוכניות הם עורכי הדין. הם מסבירים למה זה כאן ולמה ההוא שם. מרכז הכובד עבר אליהם. זו תופעה חברתית, וזה בסדר. יופייה של המערכת בכך שהיא פתוחה לכולם וכל אחד מנסה להפעיל השפעתו לתוצאות הטובות ביותר. היום יש גם אינטרס סביבתי וקהילתי יותר אגרסיבי, כולל בתקיפה משפטית מכיוונם של ארגונים ירוקים. זאת המערכת, זה סוג של הכרעה דמוקרטית פתוחה שבסוף אמורה להביא לתוצר".