אבו מאזן, יקיר השלום הישראלי ונשיא חצי פלשתין, עשה ב-1982 את הדוקטורט שלו במוסקבה על הכחשת השואה. אפשר לתת לאבו מאזן ליהנות מהספק שלאחר שנה וחצי של עבודה אקדמית בסגנון רוסי יתכן ונשכחה ממנו תורתו האקדמית מלפני 26 שנה. משהגיעה ועידת קמפ-דיוויד השנייה לשיאה, באוגוסט 2001, היה אבו מאזן הקיצוני והנוקשה ביועציו של ערפאת לדחות מכל וכל את הצעות ישראל ואהוד ברק להסכם שלום חוזי מפני שבצדו הייתה גם התחייבות לסוף הסכסוך שמשמעותה הנצחת המדינה היהודית, על מה שלתפישתו היא המולדת הפלשתינית.
לאחר שאבו מאזן נבחר לנשיא הרשות הפלשתינית שאחרי ערפאת, ב-09.01.2005, הוא חתם בקהיר, ב-17.03.2005, על הסכם תהדיאה (רגיעה) עם החמאס שבו התחייב, בחתימת ידו, כנציג הארגון לשחרור פלשתין, לקבל על עצמו את נוסחת זכות השיבה בגרסת החמאס. ממילא משנן אבו מאזן את החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם מ-12.1948 כמנטרה בכל נאום ושיח. החלטה קרובה לנוסחת החמאס והיא תובעת את החזרת כל הפליטים וצאצאיהם לכפריהם ותשלום פיצויים על הנזק הכלכלי ועוגמת הנפש שנגרמו להם.
משהתקרב מועד הבחירות לרשות הפלשתינית שהתקיימו ב-25.01.2006 נשכב אבו מאזן על הגדר כדי לשתף את החמאס בבחירות. משלחות מטעמו ברשות חליל שקקי, מצוידות במשאלים "אובייקטיבים", שכנעו את משרד החוץ האמריקני ואת קונדוליזה רייס שממילא אין לחמאס שום סיכוי לזכות בבחירות. השתתפותו והפסדו המובטח של החמאס בבחירות, על-פי אבו מאזן, רק יגבירו את הלגיטימיות שלו עצמו כנשיא כל הפלשתינים. עד כדי כך הצליח אבו מאזן לשכנע את ארה"ב שהיא מצדה התגייסה לאלץ את אריק שרון להתעלם מהאיסור המפורש בהסכם אוסלו ולהסכים להשתתפות החמאס בבחירות.
כעבור כשנה, ב-08.02.2007, חתם אבו מאזן עם חאלד משעל במכה על מה שנקרא 'הצהרת מכה' שנועדה לסיים את המשבר התחוקתי ברשות בין ממשלת החמאס לנשיאות הפת"ח ולהסכים על איוש התפקידים המרכזיים. אבו מאזן שב ואישר את מחויבותו לזכות השיבה בגרסת החמאס והוסיף צ'ופר קטן: להתחיל בדיונים על שילוב החמאס באש"ף. לאור תוצאות הבחירות היה בהבטחה משום הכשרת הדרך להרחבת שלטון החמאס מעזה והגדה לאש"ף עצמו.
משהחל החמאס להשתלט בכוח על רצועת עזה ב-06.2007, היה לפת"ח כוח מצוייד וגדול יותר מאשר לחמאס. אלא שאבו מאזן - המתמיד בשעת משבר להיות הרחק ככל הניתן מזירת האירועים בסיור שלעולם לא ניגמר במדינות העולם, נימנע לחלוטין ממתן איזו הנחייה שהיא לנאמניו בעזה ובכך רק האיץ את המפולת, שיתכן שהייתה בכל מיקרה בלתי נמנעת.
גורמי ביטחון ביהודה ושומרון יודעים לספר שלמעשה הפת"ח בגדה נוהג כמעט בפסיביות בהתמודדות מול כוחו העולה של החמאס. התובע הכללי ביו"ש הוא איש חמאס המסרב בעקשנות לאשר מעצר של פעילי חמאס תוך גיבוי מלא בשתיקה של אבו מאזן שבידיו הכוח להדיחו במחי צו לו רק רצה בכך באמת. תמיד, על-פי הפת"ח, חסרים אמצעים, כסף ואימונים ותמיד אפשר לינוק עוד מקרנות השפע של ארה"ב והאיחוד האירופי כדי להצדיק את חוסר המעש וכמובן להאשים את ישראל. במקביל החל אבו מאזן במאמץ מתואם באמצעות מצרים וערב הסעודית ליזום שיחות פיוס ואחדות לאומית עם החמאס על אף שפיוס כזה סותר לחלוטין כל תהליך השלמה אפשרי עם ישראל.
משהחל החמאס לדכא את שרידי האופוזיציה של הפת"ח בעזה, בעקבות מות חמישה מפעיליו בחוף עזה ב-25.07.2008 מפיצוץ מסתורי, ניסה הפת"ח לבלום את החמאס באמצעות מעצרי נגד של פעילי חמאס בגדה המערבית. שוב צץ אבו מאזן ביום חמישי האחרון 31.07.2008 והורה, כמובן במהלך ביקור בתוניס וממרחק בטוח, לשחרר את כל עצורי החמאס בגדה בטענה שמעצרם פוגע בתהליך הפיוס הלאומי עם החמאס.
יממה לאחר שעצורי החמאס בגדה שוחררו החל החמאס בעזה, ביום שבת בבוקר, לחסל את המעוז האחרון של תומכי הפת"ח בעזה, מתחם חמולת חילס והמליצייה בשכונת סג'עייה. 188 מאנשי החמולה ברחו לישראל, מתוכם כמה פצועים שזכו לטיפול רפואי. אלא שהיום, יום ראשון, 03.08.2008, הכה השטינקר של החמאס שנית והורה להחזיר את מחציתם חזרה לעזה. אין לו צורך בתומכי פת"ח שכאלה אצלו ברמאללה.
קשה לעקוב אחרי מעללי אבו מאזן מבלי להשתכנע שאבו מאזן הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לחמאס בדרכו להשתלט על החברה הפלשתינית והחמאס הכלי הטוב ביותר של אבו מאזן להנצחת הסכסוך.