שום מסע-שורשים מכובד לפולין לא יהיה מושלם בלי לפקוד לפחות אחת מן העיירות היהודיות של פעם. כאלה, מסתבר, יש לא מעטות, ואנחנו הצבנו לנו לייעד את ונגרוב, עיירה שכוחת-אל, שאם תשאל עליה עשרה פולנים ברחוב של ורשה - לפחות תשעה מהם לא ידעו להצביע על מיקומה.
את המידע הראשוני על אודותיה הצלחנו לחשוף בתחנת האוטובוסים המרכזית של בירת-פולין, הממוקמת במה שהיה פעם האצטדיון העירוני לכדורגל, והמשמש כיום כשוק-פשפשים המוני, בניצוחם של סוחרים ויטנאמיים ואוקראיניים. בתוך כל המולת היריד מוצבים שלטי תחנות הייעד ברחבי פולין, שלא מעטים מהם עשויים להרטיט נשמה יהודית כמו שלנו: מינסק, למשל - עיירה שממנה צמחו רבים מגדולי המדינה; או לובלין, העיירה עם הסיפור על הקוסם היהודי; המלין, שעליה נוצר הספר והסרט על החלילן הקסום; ואוסטרופול - איך לא - עיירתו של הבדחן הידוע הרשלה.
ברציף מספר 2 של התחנה נתקלות עינינו בשלט קטן של תחנת הייעד שלנו, ונגרוב. זה, בדיוק, מקום-מוצאם ומגוריהם, בשלהי המאה ה-19, של הסבתא והסבא-רבא של בת הזוג, מרים: רבקה פשפיורקה ומנחם מנדל זילברשטיין. השניים, שכבר מזמן הלכו לעולמם, היגרו בראשית המאה החולפת לעיירה דומה להפליא בארגנטינה, רוקה שמה.
המסע המפרך
בדחילו ורחימו, מצויידים בלבד בשמות המנוחים, אנו עולים לאוטובוס, הנושא על חזיתו את השלט: ונגרוב, ומן הנהג אנו למדים כי מדובר במסע של 80 ק"מ בלבד אל הייעד הנכסף.
לאוטובוס המיושן והבלתי-ממוזג, של יום קייץ לוהט, נדחסים, בזה אחר זה, המוני נוסעים מיוזעים בבגדיהם המרופטים והמיושנים ותופסים מקום על מושבים שראו כבר ימים טובים יותר. המתנה של שעה קלה והאוטובוס יוצא לדרכו בקול תרועה רועשת, מתנדנד על ציריו הרעועים, ועוצר בכל תחנה אפשרית בדרך, ובלבד כדי לדחוס לקירבו עוד ועוד נוסעים. 80 ק"מ של מסע מפרך שלא רואים את סופו הקרב.
80 ק"מ בלבד, אבל מסע שנמשך שלוש שעות תמימות. ביעד הסופי, התחנה המרכזית של ונגרוב, אנו מותחים את עצמותינו המתפרקות- כמעט ותוהים אחר מפה מקומית שתאיר את דרכנו. הייעד הראשון שלנו הוא סניפו המקומי של משרד הפנים, בהנחה ששם נוכל לאתר את רישומם, ואולי גם את מה שהיה פעם משכנם, של הסבתא והסבא-רבא. בקושי אנו מצליחים לאתר שם צעירה מקומית, דוברת אנגלית עילגת, שתהיה לנו לפה בפני פקידת המשרד.
אלא שלא חולף זמן רב ועל פניה של הצעירה נסוכה ארשת של אכזבה: "צר לי, אבל הרישומים של מי שהיו פעם תושבי העיירה לפני זמן כה רב - אינם בנמצא, מה גם שהרישומים העדכניים הם משנת 1950 ואילך בלבד". תוך השתתפות כנה בצערנו, מנסה הפקידה, באדיבות רבה, לחלץ אותנו מן הסבך שאליו נקלענו. היא מפנה אותנו לעבר בניין הכנסייה הסמוך, היישר אל הכומר, שאמור להכיר מקרוב את הקוריקולום ויטה של העיירה גם שנים רבות אחורה, הגם שהמדובר בתושבים, ששמותיהם מעידים עליהם כאלף עדים שהם, בעצם, יהודים לכל דבר.
הכומר המאכזב
השעה שתיים אחרי-הצהריים ועל-פי עצת הפקידה אנו אמורים לפגוש את הכומר בכנסיה, רק סמוך לשעה ארבע, בעת התפילה. בשעתיים הנותרות שעומדות לרשותנו עד המועד המיוחל, אנו מנסים, בכוחות עצמנו, לתהות על קנקנה של העיירה שאליה הגענו. בספריה העירונית, שעל אם הדרך, אנו רוכשים מפה, משום מה במחיר מופקע של 6 דולר, שמן הטקסט שבה אנו למדים דבר. כך, למשל, מסתבר שערב מלחמת העולם השניה היו מחצית מתושביה של ונגרוב יהודים, שעסקו בפרקמטיא ובסחר במשקאות חריפים. מן ההיסטוריה של ונגרוב עולה כי פרעות הקוזאק חלמיניצקי, במאה ה-17, הביאו למנוסת מרבית היהודים מן העיר. הקהילה עטתה פנים חדשות רק כעבור שני עשורים, עת הפכה למרכז לחסידות של מזרח-אירופה ובין היתר התיישבו בעיירה גם תלמידיו של "החוזה מלובלין".
ההתנכלויות ליהודים מצד השלטונות נמשכו לאורך כל הדרך.
יהודים נאסרו, נרצחו והוגלו, אבל שיא הרדיפות היה במלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים כבשו את ונגרוב, החריבו את בית הכנסת שלה והוציאו להורג את רבו, רבה האחרון של ונגרוב. ובתוך כך רוכזו יהודי העיירה בגטו המקומי, שם מצאו רובם את מותם ואילו יתרם הושמדו במחנה טרבלינקה. כך גם הגיעה קיצה של קהילת ונגרוב המפוארת, ששרידיה המעטים קבורים ב"לפידריום", החלקה היהודית של בית הקברות המקומי.
מחוגי השעון מראים בינתיים כי השעה כבר ארבע, ואנו שמים את יעדנו לכנסייה המקומית, "הבזיליקה הקטנה", לפגישה הצפויה עם הכומר המושיע. מצפים עד בוש, כמו מתפללים מקומיים אחרים, והכומר לא בא. מאוכזבים אנו חוזרים כלעומת שבאנו, לא לפני שאנחנו מספיקים להציץ במכמני הכנסיה, המעוטרת בפרסקות של מיכאל אנג'לו. נחמה פורתא על ההחמצה הגדולה.
למרים זילברשטיין המאוכזבת לא נותר אלא להפליג על כנפי האסוציאציה. ככל הידוע לה, היגרו הסבתא והסבא-רבא בראשית המאה העשרים מוונגרוב לעיירה דומה להפליא ב...ארגנטינה הרחוקה, רוקה שמה. שם גם נולדה, שנים רבות מאוחר יותר, היא בעצמה. וכך, גם ללא הכומר, נסגר לפחות המעגל המשפחתי הזה...