מאז ההינתקות אינכם אחי

חלפה שנה בדיוק מאז שכתבתי במדור זה את השורות דלהלן. ראויים הדברים להיאמר ולהיצעק בקול גדול, שוב ושוב, בשינוי קל - במקום שנתיים צריך לומר 'שלש שנים':

• בעת ההינתקות קראתי במדור זה כלפי מחוללי העקירה ונלהביה: אתם לא אחים שלי! גם בחלוף שנתיים לא הוקהתה אמירה זו, ולא פגה חריפותה כלפי המימסד השלטוני, התקשורת, אישי רוח וציבור. ככל שחולף הזמן, וארסנל הטרור הפלשתיני והעולמי צוברים תאוצה - אני חש יותר ויותר כי מדינת ישראל נתונה בכף הקלע בשל ההינתקות.

• תוך זמן קצר קבלנו אישור חמאסי-קסאמי לאסון החורבן... הפקירו בדם קר את בטחונה של מדינת ישראל ואיפשרו הזרמת דם נפיץ בעורקי הטרור. יש לשער כי הבכיר מבין 'פושעי ציר פילדלפי' שהציל עצמו באסון עמו, זה השקוע בתרדמת קרוב לשנתיים, רוחו משוטטת בכף הקלע.

לא כל-כך מקובל שאדם מצטט את עצמו, אך מה לעשות אם פשע ההינתקות לא מרפה מאתנו; לא שמענו ציוץ חרטה ממלכתית במבט לאחור, לא הבחנו בהכאה על חטא רשמית, אפילו לא על אי-מימוש ה'פיצוי', ולכן לא חלה עליו כל מחילת התיישנות.